- "התלייה" מסיפוריו של שלמה זלמן סלומון

בצחוקו ניכר תליין

תליות? כן! הם אוהבים תליות הערבים. אני זוכר תליה אתת כשעוד הייתי נער,
תלמיד בתדר.

יום אחד בא היים פדרו, הוא היה רב של בתי הסהר, וסיפר: תולים...
תולים...

רצו כולם לראות. גם אני רצתי לראות. נלחמתי בעצמי. ידעתי שאין זה מנהג יהודי
ללכת. אבל נערי החדר היו מתפארים ואומרים: ראו! ובכן הלכתי גם אני. וראיתי.

את האמת אספר, ובלי כל בושה: לאתר שראיתי איך תולים, ־ כבר לא יכולתי
למתות את המראה הזה מעיני לעולם. איום ונורא. פחד ממש אותז בך. כי
מתו
האדם אשר יצר אלוקים? נקבים נקבים... חלולים חלולים... נפתתים
בשיטה,
ונסגרים בשיטה. ואילו בשעה שאדם נדרש לשוב אליו. נפתהים ונסגרים הם
בלא
סדר ובלא שיטה...

הלכתי איפוא עם כל נערי התדר לראות את תתליה. בכיכר ליד שער יפו הכינו
את הגרדומים מבעוד יום. ובמה הכינו בכיכר - שם יעמוד הנידון למות. על
הבמה
ישבו כל הנכבדים הערבים עם נשיהם וילדיהם, ישבו והיכו. לפני הבמה
עמד
התליין רשיד ימיט דה וונצעס׳
[רשיד בעל השפם] ולידו העלם שדינו יצא לתליה. נערי
התדר נשארו מאתור. ואילו אני נמשכתי כבהבלי קסם אל הגרדום. פתד
מות
פתדתי - אך לעצור ולעמוד מרתוק - לא יכולתי. וכך נמשך אני ונמשך, ובין
כה
וכה מוצא אני את עצמי עומד ומרטט לרגלי התלין, יתד עם העלם שדינו
יצא
להתלות בצוארו עד צאת נשמתו, שהיה בן גילי, ואולי היה גדול ממנו בשנתיים
או
שלוש.

עומד העלם ומרטט, וכתונת הפסים הארוכה שלו רועדת.

אומר לו רשיד: ״מה יא וואלד, מה, מה תהפיש, מה תהפיש, ...״[ילד, אל תפחד]
רשיד
מנסה להציב את הנער איתן על רגליו, אך תנער רוטט ורועד. מתקרב אליו
רשיד, מסדר את כותנתו שנפרמה, מלטף את עורפו במקום שעוד מעט
יכרך
ההבל. פעם ופעמיים מעביר הוא אה ידו על העורף הרך ואומר במתק
לשון:
״וואעף הון יא שאטר, וואעף יא זלמה
...״[תרים כאן,יקירי]

נדמה לך שאין לו לתליין זה אלא עלם זה בעולמו, ואין הוא יכול אלא לתבבו
ולעודדו שעה שהוא מתקין אותו ואת לבושו לקראת הדרך הארוכה שהוא
עומד
ללכת בה, דרך שיש בה תלאות לא מעט, אך גם שמחות עוד צפויות בה
ברצות
האל...והעלם רוטט ורועד ואינו יכול לתדול. פתאום נפתתו לו נקביו ומימיו
ירדו
על רגליו ועל כותנתו. עמדתי קרוב מאד וריה מי רגליים הכה באפי.

גם ידיו של רשיד נרטבו - אך הוא לא הקפיד. כאב אוהב טפח על שכמו של
העלם, טפיחות חיבה ועידוד.

״מה תתפיש יה וולדי, מה תהפיש, וואעף הון, וואעף הון, יה איבני. וואעף הך יא
הביבי.״

רשיד התליין הזקיף את קומתו של הנער, מתת את צוארו, כשהוא מפטפט
מילים תביבות. פתאם כרך את התבל בתנועה זריזה ועשה מעשה.

וכשם שקודם נפתתו לו לנער נקבים של מטה, כך נפתתו לו עתה נקבים של
מעלה. לשונו של הנער יצאה. פניו הכחילו, וצינורות רוק נבעו ושתתו מפיו
וירדו
עדכתנתו ומתניו.

ברגע זה פתהו הנכבדים הערבים ביללות שמהה.

התתלתי לרוץ. לא ידעתי לאן אני רץ ועד היום איני יודע כיצד הגעתי לביתי.
אבל את המראה שראיתי באותו יום לא אשכת כל עוד אהיה עלי אדמות.

ראיתי עוד תליות בימי חיי. הזוועה הזאת משכה אותי. העינויים האלה ריתקו
אותי בכות על-טבעי ממש. שנאתי את התליות, ואת אלה הבאים להתענג
עליתן.
בכל ליבי שנאתי אותם. מי שראת כיצד נגמרת מלכות הייו של אדם, יבין
מדוע
אמרו אבותינו כי סנהדרין הנוטלת תייו של אדם אתת לשבעים שנה
נקראת
קטלנית.

גם הם, הערבים, היו הולכים לראות תליות. אבל הליכתם היתת אתרת. הם תיו
יוצאים למקום התליה עם סלי מזון, גירות מלאות מים קרירים וצרור
פרתי
יסמין... הם פשוט אהבו את זה. הם נהנו מן המראה של אדם שנשמתו
ניטלת
ממנו...

אני גם נפגשתי עוד פעם עם רשיד. זה היה שם, בבנין של הצקל׳ה בתנות
המכולת של האלמנה.

באותם הימים לא היה לכסף התורכי כל ערך. והנה בא לו התליין רשיד לתנות
של האלמנה, מצביע על סתורה, מה היתה אותה סתורה שוב איני יכול לזכור
היום,
ומוציא שטר כסף של נייר מתוך כיסו. לנייר לא היה אמנם כל ערך, אך מי
ימלאנו
לבו לומר זאת לתליין? מי זה מבקש להתעסק
עמו?
אומרת לו האלמנה: ״סהורה זו אינה למכירה״. ובאידיש היא אומרת זאת.

אומר לה רשיד מה שאומר. ובערבית הוא מדבר, אף שידוע לכל כי האידיש
שגורה על פיו.

עומד אני ומביט. מה יהיה בסופו של אותו ענין. הן רשיד התליין הוא האיש שבא
לקנות, אותו איש שכה יראתי מפניו, ואשר מלאכתו כה משכה את ליבי, עד
שלא
יכלתי לעמוד בפני היצר לשמור צעדיו.

אני שמרתי צעדיו והוא השגיח בי. הוא הושיט אצבע קצרה ומרובעת ורמז לי

לגשת.

"יא ואלדי, אמר, ב׳תפהם ערבי?״ [האם אתה מבין ערבית?]
עניתי לו: ״לה יא סידי, אנא מה בתכי...״
[לא אדוני, אני אינני מדבר].
״לעש ת׳תפיש?״ [מדוע אתה פוחד?] שאל
כמשתומם, התקרב אלי ולטף אותי בעיניו
השותקות, ״כיף ב׳תתקי?״
[איזו שפה אתה מדבר?].

עיניו היו מלאות נועם, היבה והשתוממות, ממש עיני אב אותב שתפס את בנו
במעשה קונדס.

פתאם תניף את ידו, הכה ארבע ותמש בלתיי, לקת את הסתורה והסתלק
מהתנות בצעדים מאוששים.

האלמנה נאלמה דום. גם אני תנקתי את בכיי בגרוני.

כשהגיע התליין לקצה הסימטה, הסתובב, שוב נתן בי עינים מלאות תיבה
והשתוממות, ואמר: ״מה בתהכי ערבי? כיף? בת׳יית אללה ב׳תכי!״ נאער
מדבר ערבית,
בשם אללה אתה p מדבר ערבית]. אמר,
ותפן את שטר הכסף הסר הערך בידו, קימט
אותו, כידר אותו, זרק אותו לעברי, ופרץ בצתוק. רק בצהוקו ניכר היה
שתליין
הוא.

ככה קיבלתי מכות מרשיד התליין. ולא רק ממנו קיבלתי. גם מאהרים קיבלתי
מכות. קיבלתי. וכי מה - לא קיבלתי?

 

תכריכים מפשתן

כאשר שכבה אמא על ערש דווי, שלתה לקרוא לי.
״בני״, אמרת, ״כל ימי עמלתי, הבאתי לתם לביתי בזיעת אפי...ועכשיו,
כשהגיעה
שעתי ללכת לעולם שכולו טוב, רוצה אני שתבטית לי
משתו״.
נו, היא רוצה שאבטית - אני מבטית. ״דברי אמא, כי שומע
עבדך׳.
אומרת לי אמא: ״כל תיי עמלתי והזעתי, תשתדלתי תמיד לא לתוציא יותר
מכפי
שאני מרויחה בעשר אצבעותי. אבל מי אדם ולא יתטא? גם אני אמך, תטאתי.
וכפי
שאתה רואה הגיעת שעתי האתרונה, ואין כמעט תנות בעיר שאיני תייבת בה
כסף.
כאן פרוטה, כאן שילינג, וכאן לירה. ועכשיו אצא מן העולם ואותיר אתרי
תובות.
ועל כך מר«!י מר״.

אומר אני: ״אמא, על זאת אל יצר לך. כל תובתייך עלי ועל צוארי״.
אומרת היא: ״על
דברתך׳?
אומר אני: ״כשם שאני
יתודי״.
אומרת היא: ״תשבע
לי!״
אומר אני: ״בנקיטת
תפץ״.
אומרת היא: ״נתמת אותי בני״.

שוב מתעננות פניה. בכך שאני מבטיה לה ונשבע לה לא די לה. הרי כאשר הלוו
לה הלווים ונתנו לה צרכי אוכל נפש בהקפה האמינו בה שתשלם את ההוב
ומניין
תדע כי נכונים יהיו לקבל אותי כבעל הוב
במקומם?
אומרת היא: ״שלוימה נשמתי! רוצה אני שתלך אל בעלי התוב שלי ותתתים
אותם
על כתב, כי מוכנים הם לקבל אותך כבעל חוב במקומי. מה אתה אומר
בני?״
מה אני אומר? ״כדברייך אמא כן יחי״.

אומרת היא: ״קת נייר וכתוב: לטוקטלי תייבת אני המישה שילינג... שמלה הדשה
תפרתי לי לתופתה של דבורה בת אתי.. תושבת הייתי שבלי שמלה הדשה אי
אפשר
לי לתנות מזיוו של העולם... ועכשיו אצא מן העולם ואשה אחרת תבלה
את
שמלתי.״

נצבט בי ליבי ואני אומר לה: ״אמא, מה זה נעשית לי דברנית פתאם?״
אומרת היא: ״אני מדברת ומדברת... והשעה עוברת... אם כן, שלוימה שלי,
קה
נייר ורשום... תמישה שילינג תייבת אני לטוקטלי עבור האריג של השמלה,
רשמת?
רשמת... ועכשיו רשום כי חייבת אני ארבעה שילינג לטותן עבור טתינת
הקמת
לתורף. הוא ברלה הטוהן הכיר את אביך, זכרונו לברכה, וכבד אותו מאד.
תמיד
היה מקיף לי במאור פנים. יודע אתה שלוימל׳ה שלי, אמו רצתה כי אשתדך
אתו...
וגם הוא רצה בי. אני - אני לא רציתי. למה? נראה שלא הוא היה המזומן
לי...
הושב אתה בני ששמר לי עברה על כך? הלילה. להיפך, תמיד שמר למעני
מאור
פנים - שתעמוד לו זכות בגן עדן ויזכה למאור פני השכינה... מזמן שנתאלמנתי
היה
תמיד בא ושואל: ״מה זה, אצלכם ישנם מלאכים בבית? אין צורך בקמח, אין
צורך
בטותן?״ מלאכים! מה פתאם מלאכים... ״לא מלאכים״? - הוא אומר - ״ובכן
מדוע
אין טותנים אצלכם? תסרון כיס לא עלינו לא די לכם? אתם רוצים גם
תסרון
שיניים? מיד אשלת את אתמד, שיביא לכם שק קמת. נו, נו, כבר, כבר
זולגות
העיניים... על מה זת יש כאן לזלוג ולדמוע? בעוד יום או יומיים, או בעוד שבוע
או
שניים, יתמלא הכיס מעות, אתם תבואו ותשיבו את המעות - ואני, איך אוכל
אני
להשיב את הדמעות?״ אי, אי, אי, מסיימת אמי ״את הדמעות לא מנע ולא
ישיב,
ואף על פי כן רוצת אני שתשיב לו את המעות״.

מבטיה אני שאשיב לטוהן את ההוב במלואו, והיא מוסיפה למנות: ״לליבל
תשמן תייבת אני עבור נאד שמן, עשר פרוטות נשארתי חייבת ליענקל
התנוני.
ומפרל הבלנית שאלתי סל פתמים...״

וכך שכבה אמא בין הכרים ומנתה את תובותיה. כאן תייבת היא פרוטה, כאן..
שווה פרוטה, ופה ושם אפילו שילינג ולירה. כשגמרת למנות ביקשה שאקרא
לפניה
את הרשום. קראתי שם אתר שם, ליד כל שם - סכום התוב, שם הסתורה
וכמות
הסהורה שבה הויבה אמי.

כשסיימתי לקרוא את רשימת החובות נאנחה אמי ואמרה: ״כן כן, כל אלה הם
נושי ובעלי תובותי, איש מהם לא חסר, ועכשיו לך בני וחחתם אותם על כתב
התוב
כפי שבקשתי״.

הולך אני מאיש לאיש ומתתים כל אהד מהם על הצהרה כי תוא מוכן לקבל
אותי כבעל תובו, וכי הוא משתרר את אמי מכל התתיבויותיה. כאשר
גמרתי
שליחותי הראיתי לה את הכתב. רק אז נהה דעתה והיא נשקה לי על
מצתי.
נפרדתי ממנה ועמדתי ללכת לדרכי. אך עם אמי אין גומרים בקלות
שכזו...
אומרת היא: ״שלוימה בני, יש לי עוד טענות
נגדך׳.
אומר אני: ״טעני אמא!

״אצלנו בירושלים לא היו מכונות לישה. היו נשים שעשו את המלאכה ביד
במקום המכונות. היו גברת נדרה ופטמה והיו גם תיה ובלומה שרה. הן היו
לשות
את הבצק לכל נשות העיר. בשכר זה קבלו כמה פרוטות. והיה זמן שאימי
היתה
עומדת בלילות ולשה יתד עמן ומקבלת גם היא פרוטות מנשות העיר.

כאשר נודע לי הדבר כעסתי. ״למה לך?״ צעקתי, ״אינני רוצה שתלושי עמן.״

והיא ענתה בשתוק מתהטא: ״מכסף זה רוצת אני לקנות לי תכריכים. כי לשכב
בתוך תכריכים פין א זעלעכע פאר הורבעטע געלט, א זעלעכע פאר שוויצטע

געלט.״ [מבםף שקבלתי מעבודה קשה וזיעה זה דבר גדול].

הכסף שהשתכרה אמי בלישת בצק היה למטרה נעלה, אבל מה? העוני הית
גדול, ומפעם לפעם משכה אמי פרוטה ועוד פרוטה מן הכסף הזה, הרווי
זיעה
ופרך.

עכשיו אומרת היא: ״שלוימלה נשמתי, אינני רוצה להתבייש שם, בפני התולעים
והרמשים. אינני רוצה שתשכיב אותי בתכריכים הזולים של בית התולים
״ביקור
תולים״.

״אמא״, צועק אני, ״מה את מדברת״?

אבל אמי אינה מתפעלת מן הצעקות שלי. בשקט ובתקיפות היא אומרת: ״אתה בני
קבלת על עצמך לשלם את כל חובותי לאחרים. עכשיו מגיע לי גם שתשלם לי
את
הובי לעצמי. התזר לי את הכסף שהוותתי בעבודת פרך ובזיעת אף. לך וקנה,
לי
בכסף זה תכריכים מפשתן.״

בבית החולים ״ביקור הולים״ היו מוכרים תכריכים. זו היתה מין הכנסה צדדית.
הן כידוע היים ומוות סמוכים זה לזה... ובאמצע ניצבת תמתלה...הלכתי
ל״ביקור
תולים״, קניתי לה את התכריכים אשר להם התאוותה. כאשר חזרתי, הראיתי
לה
קבלה שקבלתי מהברה קדישא עבור תלקת הקבר, ומבית התולים ״ביקור
תולים״
עבור תכריכים מפשתן. רק אז נהה דעתה, נשקה לי והתהילה לשיר.

ואמא ידעה לשיר! את כל השירים באידיש ידעה. והייתה לה שטימע נקול] יפה

מאד. לפעמים היתה אפילו מחברת את המילים בעצמה, וכך עשתה גם הפעם. אמא
שכבה לה במיטה הגבוהה, על הסדינים מצבע אפור שתפרה לעצמה מפשתן
גס
שלקהה משקי סוכר ישנים. שכבה ושרה...

היא רצתה ללכת מהעולם הזה בתכריכים מפשתן. תכריכים שנרכשו בכסף
שהושג בעמל ויזע. רק בתכריכים כאלה רצתה. היא היתה יידענע
[יהודיה] עשויה
כ״קוזק״. כך היו בנויות הנשים בימים ההם. ורצתה תכריכים מפשתן...

 

״אשרי מי שראה פניו בחלום״

בכל תצר יהודית בירושלים העתיקה, היתה קערת אבן קטנה אשר לתוכה היו
שופכות נשות החצר את מי השפכים המלוכלכים. מדי פעם היתה הקערה
נסתמת
והנשים היו מתקוטטות זו עם זו ומאשימות זו את זו. היו הנשים מתרפות,
ותגברים
מוסיפים מילת גידוף והשלום מופר. רבו המריבות בהצר. הגברים מגדפים,
הנשים
מתרפות, והילדים מרימים יד. נמלכו כולם וגמרו אומר ללכת אל ר׳ תיים
זונדל
סלנט, רבה של ירושלים.

ושוב שופכות הנשים אש וגפרית זו על ראשה של זו והרב יושב, שומע ושותק.
גמרו הנשים להרצות טענותיהן והרב עדיין יושב ושותק ואינו אומר דבר.
הרב
שותק, משתתקות גם הנשים. נמשכת השתיקה שעה ארוכה. מסתכלות הנשים
זו
בזו ונכלמות. בזו אתר זו מתגנבות הן התוצה. תמהות הן על עצמן, מה ראו
לבוא
ולהטריד את דעתו של האיש תקדוש בעסקי שטות שלתן?

למחרת, עם הנץ השחר, כאשר השכימו הזריזות שבין הנשים וירדו לחצר
לשפוך את שפכי הלילה, גילו לתדהמתן כי קערת השפכים נקיה ואבניה צוחצחו
עד
בוהק.

מי עשה זאת?

מהרהרות הנשים בינן לבין עצמן. הרי הן השכימו לקום. ראשונות הן לרדת אל
ההצר... מהרהרות תן ומהרהרות ואינן מוצאות פתרון להידה. למתרת שוב
יורדות
הנשים לחצר ושוב מוצאות הן את אבני הקערה מבהיקות. וכך למתרי
מחר,
ולמחרי מחרי מחר, השכנות שמרטו זו את זו בגינה של הקערה הסתומה
עומדות
עתה ומספרות יחדיו בפלא. אך מי הוא האיש העושה את הפלא?

לבסוף נפלה הברה בחצר: אליהו הנביא הוא הוא המנקה את קערת השפכים
כדי למנוע ריב ושנאת חינם. נו, אם הוא העושה, ברוך יהיה פעלו!

שוב שלום ושלוה ושמחה בתצר. זו אוכלת על שולתנה של זו, וזו מביאה
לשכנתה פרוסת קוגל לטעימה. זו מהנה את זו במלפפונים המוצים, וזו משקה
את
זו בספל חמיצה. וכמו הנשים כן גם הגברים. שלום ושלוה שוררים ביניהם
בזכות
אליהו הנביא זכור לטוב!

מוצאי שבת קודש. לאחר ההבדלה יושבים להם כל אברכי ההצר לסעודת מלוה
מלכה. יושבים ושרים: אליהו הנביא... אליהו התשבי... אשרי מי שזכת
לראותו
בתלום...

וכשמדברים באליהו זכור לטוב, מתתילים כמובן לספר את כל הניסים
והנפלאות שהוא מחולל בחצר. אומר אברך צנום אהד: וכי יכולים אתם
להעלות
זאת על דעתכם, וכי יכולים אתם להשיג זאת? לילה לילה מבקר כאן אליהו,
כאן
בתצר זו שלנו.

שומע זאת אהד התתנים העומדים בשידוכין, ותושב: אומרים אשרי האיש
שיראנו בתלומו, על אתת כמה וכמה מאושר האיש שיראנו בהקיץ... והוא
גומר
בנפשו להסתתר בתצר ולראות את אליהו עין בעין. עוברות שעות.
תאברכים
סיימו לזמר זמירותיהם. כלם הלכו לנום. בתצר, מאהורי צריף פה קטן מסתתר
לו
הנער וממתין לאליתו הנביא.

עוברת שעה, איש זקן וכפוף מטיל צל בחצר, וקרב לקערת השפכים.

קופץ נער התתנים, משתתווה וקורא בקול גדול: ברוך הבא רבי אליתו. אך הצל
הכפוף אינו מפנת את פניו, הוא פונה אל משאבת הבור, שואב דלי מים,
מוציא
מברשת מאמתתתו, שופך מים ומשפשף. תוזר הנער תתתן ואומר: ברוך
הבא,
אליהו, הרשה נא לי ואסייע לך. והוא קרב אל הדמות האפלה, ואז זורת פתאם
ירת
מתוך העננים והתתן הנדהם מגלה כי הרב, רבי זונדל סלנט הוא האיש הרותץ
את
קערת השפכים.

רבי, רבי, צועק תתתן, מה אתה עושה? מדוע אתה מתבזה?
ש..ש.., משתיק אותו הרב. אני משביע אותם שלא תגלת לאיש
דבר.
אבל, רבי, איך יתכן?

אני מתתנן לפניך שתשתוק אומר הרב. כשאני שותט ־ הרי זו פרנסתי, כשאני לומד
תורה - זוכה אני לכבוד. אך כשאני משכין שלום בין שכנים בסתר - זוכת
אני
לעולם הבא.

נשבע התתן לרב לשתוק ולא לגלות את הסוד. וכך הקערה היתה נקיה כל ימי
תייו של הרב ר׳ זונדל הזקן. לפעמים במוצאי שבתות, כאשר היו יושבים כל
הגברים
בהצר ושרים אליהו תנביא, ומזכירים את קערת השפכים בהצרם, היה התתן
שלנו,
שבינתיים נשא אשת וילד ילדים, צותק מתתת לזקנו המסולסל. וכאשר שרו
״אשרי
מי שראהו בהלום״ היה ממש מתמוגג מנתת.

״אני זכיתי לראותו בהייו ממש.״ אמר ולא פרש...