- הרב אביגדור אורנשטיין והרבנית מושקה אורנשטיין

בית הורי (שמואל אבן אור)

אמי, הרבנית מושקה ליבה אורנשטיין, היא בת הדור החמישי להראש״ז. אביה רבי אשר יצחק וידמן, בנה של ראשה וידמן, היה בן בתו השניה של רבי יצחק צורף, בנו של רבי אברהם שלמה צורף, אבי המשפחה.

אמי היתה דמות מופלאה של אם בישראל, ושל אשה מהדור הישן, אשר ידעה להבין את עולמו של הדור החדש, את מאבקו ואת שאיפותיו. כל חייה היו שרשרת
של מסירות בלתי מצויה, גבורה והקרבה. היתה בת נאמנות גדולה לאידיאלים הציוניים. הדבר התבטא בהתיישבות משפחתה במושבה נווה יעקב, בצפון ירושלים,והאחזותה במקום בצפורניים על אף הקשיים. ולימים בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה בכל מחיר עד מותה ומות אבי, מות קדושים בקרבות על הרובע.

היא ספגה בבית הוריה מילדותה, מידות נאצלות של המזג הליטאי, הלמדני, קר הרוח וטוב הלב, עם החום השופע ומכניס האורחים, רוחב היד ואומץ הלב של
חסידות חב״ד בצאצאים של האדמור״ים רבי שניאור זלמן ורבי ידובער, נשיאי חב״ד.

אמי הצטיינה בארבעה דברים:

כיבוד אם ואם. אהבה ונאמנות לאבי. אהבת הבריות(הכנסת אורחים וגמילות חסדים). ואומץ לב בלתי מצוי.
בת נאמנה ומסורה לעצמה ולארצה.

היא נישאה לאבי, רבי יצחק אביגדור, בנם של רבי משה ורייזל אורנשטיין, בכסלו תרע״ד, בהיותה בת שבע עשרה שנה. ומאז לוותה את אבי בכל צעדיו,
בפעילותו המפלגתית היישובית והציבורית, באהבה ובנאמנות בלי סייג,
בהצלחותיו ובכשלונותיו. על כך קרא עליה אבי את הפסוק ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת
כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״.

 

נוה יעקב והמלאות

כשיסדו אבי וחבריו את המושבה ״נוה יעקב״ היתה משפחתנו, עם ילדיה הפעוטים,הראשונה שבאה לגור בכפר נידח זה, בלב יישובים ערביים. משפחתנו נכנסת
לביתה החדש בראש חודש מנחם אב תרפ״ה. אמי היתה האשה היחידה בכפר
זה, הרחוק מהעיר, עד שהגיעו שאר המשפחות. גם אתר כך היה דרוש עוז רוח לגור באותם הימים בכפר הסמוך למדבר תנים והמיית הרוח הבאה מן המערב ונשברת על צוקי ההרים והגבעות מסביב היתה מנת תלקם של המתיישבים הראשונים.
החיים בכפר הקטן והמרותק היו קשים. לעיתים קרובות היתה אמי צריכה
לכתת את רגליה העירה מחוסר תחבורה סדירה. בכפר לא היה רופא, ובאחת השבתות
חלה תינוקה שהיה בן תשעה חדשים, וחום גופו הגיע לארבעים מעלות. אמי
נטלה את התינוק בזרועותיה, ומיהרה איתו לכביש לירושלים. בדרך מת התינוק
בזרועותיה.

אולם אופיה החזק והאמיץ, שהצטיינה בו כל ימי חייה, עמד לה להתגבר על כל המכשולים, גם בימי פרעות הדמים של שנת תרפ״ט 1929. וגם בשנות מאורעות
הדמים תרצ״ו-תרצ״ט 1939-1936, שבהן הרבו הערבים לתקוף את ביתנו בכפר,
כי מחסן הנשק של הכפר נמצא בביתה זמן רב, עקב היות אבי מוכתר המקום. אך אמי, בעוז רוחה, עמדה בכל התלאות. באותם זמנים קשים בא לידי בטוי חוסנההרוחני ומסירותה לאידיאל ההתישבותי.
אהבת הבריות

משעברו הורי, בשנת ת״ש-1940,-לעיר העתיקה, עקב תפקידו של אבי שהיה הרב המפקח ליד הכותל המערבי, החלה אמי, בפעילות ציבורית ברובע היהודי יחד עם אבי, בקרב תושביו היהודיים, והצטיינה בדאגתה לעניים.

טוב לבה של אמי, מושקה ליבה, היה ידוע לכל. אבי, היה מביא הביתה, יהודים קשי יום ערירים וגלמודים וכולם התקבלו בסבר פנים יפות. כמה מהם אף הרגישו
עצמם בני בית במטבחה של אמי. מדי שבת בשבת היה אורח מסב
לשולחנה,
באצילותה היתה כובשת כל לב, והשרתה רוח נעימה על כל מי שהיה
בקרבתה.
כיבוד אב ואם

היא כבדה את אביה בחייו. אחרי מותו הביאה את אמה האלמנה אל ביתה, טפלה בה באהבה בכבוד ובמסירות עד יומה האחרון, וחסכה ממנה את הכניסה לבית זקנים. נוסף על כיבוד האם, עשתה זאת גם לכבוד האב, שאהב והעריץ את אמה.

אומץ לב בלתי מצוי

בפרוץ מלחמת העצמאות, בשנת תש״ח, לא שעתה לעצה שיעצוה רבים, לעזוב את העיר העתיקה, מחמת הסכנה, גם בשעה שבעלה היה מחוץ לרובע. היא מסרה כמה חדרים בביתה, שעמד על גבול הרובע היהודי, לאנשי ה׳׳הגנה׳׳, אשר הפכום לעמדת מגן קדמית. לא אחת ניצל נשק המגן, מהתרמה בזכות קור רוחה, שלותה ואומץ לבה, של אמי, בשעת שהחיילים הבריטיים תיו באים לעשות חיפושים בבית.
כאשר באו הבריטים בהפתעה, ולא היה סיפק בידי המגינים להטמין את הנשק ב״סליק״, היתה אמי מתחלה ושוכבת במיטה, כאשר הרובים, התתי״ם ורימוני הידממלאים את המיטה בין הכרים והכסתות.

גם אתר שפוצץ ביתה, בידי האויב, ואחי אברהם נפצע, לא איבדה לרגע את אומץ ליבה וקור רוחה. היא היתה טורחת סביב קבוצת ההצלה, וניצלת בנס מפגזי
החיילים הבריטים שהרסו כליל את הבית.

היא היתה לאם ללוחמים והשתדלה להנעים להם את חייהם האפורים בכך שיצרה להם אוירה של בית, חמימות ומסירות. היא אף בישלה עבורם וכיבסה את
בגדיהם בשעת הצורך. הלוחמים אהבוה כאם. כשנהרגה זלגו דמעות מעיני רבים מן הלוחמים שהיו נתונים בקרבות קשים. הכל חשו רגש של יתמות.

אמי ואבי נהרגו שניהם מפגז אויב אחד, ברובע היהודי בעיר העתיקה, ביום י״ד באייר תש״ח, כך השיבו שניהם את נשמתם בחיק אמם האהובה עליהם היא ירושלים
העתיקה.

 

אבי, רבי יצחק אביגדור אורנשטיין, נולד בירושלים ביום ד׳ תמוז תרנ״ג להוריו רבי משה יהודה ליב ורייזל. היה דור חמישי בירושלים כבן למשפחות ריבלין,
שנייטוך וצוקרמן. כל ימי חייו היו פרשה אחת של חיי תורה, עבודת ומסירות נפש בעד ירושלים וסביבותיה והוא עמד על משמרתו בהגנת ירושלים העתיקה ושריד
מקדשנו ותפארתנו ״הכותל המערבי״ עד יומו האחרון.

בהיותו צעיר לימים נתפרסם כתלמיד תכם מובהק ובעל כשרונות מופלאים.
צמח והיה לידען מופלג בתורה ובתלמוד בפוסקים ראשונים ואחרונים.

עסקנותו הציבורית התחילה בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה פעיל בכל פעולות ההצלה שנעשו בירושלים בימים ההם, ובהן עזרה לנפגעים במגפות הדבר, וטיפוס הבהרות. כן ארגן את בני הישיבות להגנה עצמית מול המתנכלים. יסד עם חברים לדעה את ההתאחדות הדתית לאומית ״הצעיר הארץ ישראלי״. בזכות השפעתו הגדולה על בני הישיבות נכנסו טובי הצעירים לארגון. בתוך זמן קצר עלה מספר חבריו לאלף והפך להסתדרות ״המזרחי הצעיר הארץ ישראלי״.

אבי התמנה למזכיר ראשי של הסתדרות זו. בכל המוסדות והמפעלים הכלכליים והחשובים
שיסד ״המזרחי הצעיר הארץ ישראלי״ היה אבי הרוח החיה והמוציא לפועל.

אבי ערך את הירחון ״הדביר״ שהוציא המזרחי הצעיר הא״י. בירחון השתתפו מטובי הרבנים והחוקרים בארץ. ״הדביר״ הופיע חמש שנים.

הוא ניהל את מחלקות העלייה והעבודה במרכז העולמי של המזרחי, והיה מן העסקנים הפעילים בתחומים אלה.

במלחמתם של בעלי ההכרה מבני ירושלים לארגון ולאיתור על ידי בחירת ועד עיר ליהודי ירושלים נטל אבי חלק פעיל ונלחם בכל תוקף נגד המפריעים, מימין
ומשמאל. הוא גם נבחר לחבר ״ועד העיר ליהודי ירושלים״ והוועד הפועל שלו. כמו כן היה פעיל בארגון אספת הרבנות הראשונה בא״י, שבה הונח היסוד לרבנות מאוחדת לאשכנזים ולספרדים והשתתף באספת הרבנים השניה, שבה נבחרה הרבנות הראשית לארץ ישראל בנשיאות הרבנים קוק ומאיר.

אבי הקדיש הרבה מזמנו וכוחו לעבודה ממשית של התיישבות, כי בה ראה עבודת קודש של יישוב הארץ, חורבות ירושלים וקימומן. הוא ארגן קבוצות רבות
של צעירי בני הישיבות מירושלים ושלח אותן לעבודה בכמה מושבות. ביוזמתו נוסדו שתי קבוצות חקלאיות. אבי היה עובר ממקום למקום לבדוק מת שלום
חבריו ולדאוג למחסורם. במיוחד יש לציין את חלקו הגדול בייסודהמושבה ״נוה יעקב״. כתריס בפני גלי הירידה מן הארץ. אבי קיבל עליו את ארגון החברים
להתיישבות. הצימאון לקרקע והשאיפה לראות בהתגשמות הרעיון של היאחזות באדמה היו חזקים מאד בקרב החברים שנרשמו לחברת ״הכפר העברי״ ובהם רבים מצעירי בני הישיבות בירושלים. אחרי מאמצים רבים, עלה בידי אבי וחבריו לקנות
אדמה בק״מ השמיני מצפון לירושלים מידי הערבים. את שטר המכר הראשון הוציא בליל שבת קודש, ועלה בידו לקיים מה שאמרו חז״ל: ״הקונה בית בארץ ישראל
כותבים עליו אונו אפילו בשבת״. סיפור הקנייה והחתימה הוא מעניין ביותר ומראה עד כמה חשובה וגדולה מצוות ישוב א״י.
מעשה שהיה כך היה: באותו ליל שבת לא הגיע אבי הביתה אחרי כניסת השבת.
כבר התפללו תפילת ערבית ואנשי שכונתו גמרו את סעודת ליל שבת, והוא עוד איננו. בני ביתו התחילו לדאוג לו, ויצאו לשאול על אודותיו. בבית חברו נודע להם
כי הוא יצא בשעות הצהריים עם הערבים מוכרי הקרקעות לבית המתווך עם פקיד משרד ספרי האחוזה של הממשלה, ולקח איתו את חותמת האגודה, כדי לגמור את הקנייה ולחתום על שטרי המכר. כשהלכו לבית המתווך פגשו אותו יוצא ממנו
בפנים צוהלות ואת הבאים לחפשו קיבל בברכת ״שבת שלום״ ו״מזל טוב״, ב״ה קיימתי
דברי חז״ל: ״כותבים עליו אונו ואפילו בשבת״. זת עתה נגמרת כתיבת
הקושאן בידי פקיד הממשלה, גוי. מסרתי לו את חותמת האגודה וחתם
בשמנו. אבי סיפר כי המשא והמתן עם הערבים נמשך עד אשר התקדש היום, ולא רצה
בשום אופן להפסיק את המשא ומתן, שמא יתחרטו הערבים. הוא לא חש
כלל לדאגת בני ביתו, וגמר את העסק אפילו בשבת. עד כדי כך בערת בליבו אהבת ארץ
ישראל.

אחרי שהוקמו הבנינים הראשונים ב״נוה יעקב״, זה השם שנתנו המתיישבים למושבה, הורה אבי הלכה למעשה, כי מצוות ישוב ארץ ישראל גדולה ואין דוחין
אותת גם מפני ״תשעת הימים״, וימי ״בין המצרים״. בראש חודש מנחם אב
שנת תרפ״ח - 1925 נכנס, לגור בביתו החדש בנוה יעקב עם משפחתו.

בשנות מגוריו בכפר, מילא אבי כל מיני תפקידים בהנהלת החברה והיישוב. הוא היה מזכיר האגודה והמושבה, מנהל החשבונות, יו״ר ההנהלה, סגן יו״ר ולבסוף חבר ההנהלה וגזבר הכבוד. שנים אחדות שימש גם ״מוכתר״ הכפר והיה בא כח המקום כלפי הממשלה בעניני בטחון והגנה. השפעתו על חיי הכפר היתה גדולה גם בחיים הרוחניים, בחינוך והתרבות כדי שיהיו ברוח דתית לאומית, רוח המזרחי.

בשנת תרצ״ה -1938 התמנה אבי מנהל וממונה בכולל חב״ד ע״י האדמו״ר רבי יוסף יצחק, הנשיא הששי לבית חב״ד. בכך התחיל למלא למעשה את תפקידי
אבותיו בכולל חב״ד. אבי לא אכזב אותו. בשירותו בכולל היה אב למאות
משפחות עניים של הישוב החבד״י, לאלמנות וליתומים. כשנפגש אבי בפעם הראשונה עם
האדמו״ר יוסף יצתק זצ״ל בשנת תרפ״ח בריגה, התפעל האדמו״ר ממנו מאד
וביקש אותו לעבור אליו לריגה ולהיות לו למזכיר. אולם אבי, שאהבת ארץ ישראל בערה בליבו יותר מכל ויתר על התפקיד המושך שהציע לו האדמו״ר, על אף שהיה רתוק באותו הזמן.

רב מפקח ליד הכותל המערבי לאחר המהומות בכותל ביום הכיפורים שנגרמו ע״י קצין ושוטרים אנגלים,
ולאחר מאורעות הדמים בחודש אב תרפ״ט -1929, הוקמה ועדה בינלאומית
ע״י חבר הלאומים שדנה בעניני הכותל המערבי והמליצה בין השאר למנות אדם שיקשר בין המוסדות היהודיים לבין שלטונות המנדטורים בעניני הכותל המערבי. בעקבות המלצה זו נתמנה אבי, בשנת תר״צ -1930 כרב מפקח ובא כח המוסדות הלאומיים ואגודת ישראל, הועד הלאומי, הסוכנות היהודית והרבנות הראשית לא״י.

עבודתו בכותל ועמידתו על משמר זכויותינו במקום הקדוש ביותר ליהודים, היתה מופת לנאמנות ומסירות בלי מיצרים. זו היתה עבודה קשה, אחראית ומסוכנת. בימים ובמצבים המסוכנים ביותר לא הפסיק כמעט יום אחד לבקר בכותל. לא פעם היו חייו בסכנה. לא היה דבר שמנע בעדו מלמלא את תפקידו בשלמות ובאמונה. יום יום היה בכותל שעות אחדות. בשבתות ובתגים היה נמצא בכותל שתים עשרה שעות, מן הבוקר עד הערב.

אחד התנאים שהיתנו עם אבי, שלאחר שהוא אישית יתווה את טיב עבודתו ויגדיר אותה, הוא יעבור לגור בקרבת הכותל המערבי. בינתיים פרצו מאורעות
הדמים תרצ״ו-תרצ״ט - 1939-1936, ואבי אמר  שאין מפקירים ישוב עברי והוא חייב להגן עם בני משפחתו וחבריו על ״נוה יעקב״ המבודדת והאהובה עליו.
משפחתנו עברה לרובע היהודי בעיר העתיקה רק בשנת ת״ש - 1940, בגמר המאורעות.

הוא מצא במקום ישוב דל שהלך והתנוון, הלך והצטמק בשטחו ובאוכלוסיתו, עד שהגיע בשנים האחרונות לתחומים שמצאה אותו מלחמת העצמאות,
ולאוכלוסיה שהיתה מורכבת בחלקה המכריע מדלת העם אשר גרה בבתי הכוללים השונים ובעיקר בשכונת ״בתי מחסה״ ובחלקה מפועלים שכירי יום אשר מקום
פרנסתם היה מחוץ לחומות. כל פעם שהיתה מתרחשת מתיחות כלשהי ברחוב הערבי היה הרובע מנותק ועמד בפני סכנת רעב. אבי ראה בצער את מצב הענינים
והתריע על כך בפני המוסדות המוסמכים. הוא ראה, ובצדק, כי לא נוכל להחזיק במקומות הקדושים, בכותל המערבי אם לא יהיה ברובע היהודי בעיר העתיקה
ישוב בריא, מבוסס מבחינה לאומית וכלכלית שיהא נכון להגן עליו. אבי הקדיש הרבה מרץ וזמן למשימה שנטל עליו למשוך כוחות צעירים לרובע לחזק את
האוכלוסיה היהודית ולפתח במקום מקורות פרנסה. ביוזמתו נוצר ועד שבראשו עמד ה׳ יצחק בן צבי, יו״ר הועד הלאומי ואישים מהצבור הירושלמי. הוא הכין
תכניות להקים בתי מלאכה ותעשיות  בית - להקים קרן להלואות  קונסטרוקטיביות ולבנות בנינים משותפים על המגרשים הריקים בדרום הרובע סמוך לחומה. אולם
הקשיים היו גדולים. הכרת הנחיצות לפעולות אלה לא חדרה מספיק להכרתו של הציבור ולא נמצאו הכספים הדרושים. מכל התכניות הגדולות, לא יצא כמעט
כלום. למותר להזכיר כי פני המערכה האחרונה היו אחרים לגמרי אילו בוצעו התכניות  לשיקום הרובע אפילו בחלקן. אבי פעל גם למען חיזוק המצב הרוחני של
יהודי העיר העתיקה. לשם כך, ייסד ישיבה שנקראה ״מדרש  שמואל״ ע״ש האדמו״ר מהר״ש (מורנו הרב שמואל), הנשיא הרביעי לבית חב״ד, וטובי האברכים בעיר למדו בה בשעות הלילה.

מלחמת השחרור מצאה איפוא את הרובע בלתי מוכן בכל המובנים. במצב ענינים זה נרתם אבי לפעולה בתור מנהל עניני האזרחים. לא קל היה לפעול באוירה
ששררה אצל חלק גדול מתושבי הרובע. הוא מצא סעד בתוך החוגים העממיים בעיקר וכך הצליח לשכנע חלק מהרבנים כי עזיבת הרובע פירושה הפקרת הכותל
לערבים. ועל ידי כך השיג שיתוף פעולה במאמצי ה״הגנה״ בתוך חוג שהלך ונתרחב. בולמוס העזיבה לאחר שמספר התושבים ירד מ-3,000 נפש עם התחלת המצור ל-1,800 נפש.

אולם עכשיו החלה העבודה הקשה. בפני פקוד ההגנה עמדו בעיות חריפות. היה צורך לגייס כח לתפקידי לחימה ושמירה. היה הכרח לבצע עבודות ביצורים. כן
עמדת בכל חריפותה בעית האוכלוסיה שנשארה מנותקת ממקורות
פרנסתה. המוסדות הקציבו כספים לתמיכה באוכלוסיה שהועברו למטה ההגנה. במטה הוחלט לעשות בכספים שמוש יעיל ביותר. הוכרז צו גיוס לכוחות ההגנה על כל הנוער שקבלו את שכרם באופן ישיר ממטה ההגנה. בעלי משפחות גדולות שלא גויסו גיוס מלא הועסקו בתפקידים של ״משמר העם׳׳ ופועלים יומיים. התשלום נערך לפי מספר הנפשות התלויות וקבלו את שכרם ע״י המנהלה האזרחית. ההגנה השתמשה בהם לתפקידי בטחון ועבודות ביצורים. זקנים ותשושים שלא צלחו לעבודה קבלו
את שכרם תמורת אמירת תפילות וקריאת תהילים להצלת עם ישראל...
אספקת המצרכים שהיתה מגיעה בשיירות לעיר העתיקה היתה מתחלקת ע״י ההנהלה
האזרחית באמצעות חנויות המכולת לפי הכרטיסיה של המפקד שהוכנה על
ידי ההנהלה האזרחית. כל הטיפול בכספים וכוי, רוכז בפיקוח אבי וכך הוקלה המעמסה
הכבדה שרבצה על ה״הגנה״. ברור שהיו קשיים והפרעות בהספקת
המצרכים, הכספים וכו׳ מה שגרם לנרגנות ולהתפרצויות בקרב הציבור, אבל בכח אישיותו
שהיתה מקובלת על כל החוגים בציבור שהעריצוהו על פעולותיו
הציבוריות ולמדנותו הגדולה הצליח אבא להשתלט על התוהו ובוהו.

״אין בטלנים בעירנו. הסוכנות משלמת לכל תושב מכובד סכום ידוע, שיספיק לו בערך למחיה, ותמורת זה מתחייב התושב למלא אחרי העבודה הניתנת לו״.כתב אבי במכתב לבת אחיו, זהבה מלכיאל בירושלים החדשה.
אישיותו

אבי היה עניו וצנוע מאד. הוא השתדל להסתיר תמיד מהאחרים את גדולתו בתורה. כששאלוהו: למת תתחמק מעין רואים, הרי בכשרונותיך ובידיעותיך אתה
מביא ברכה לישראל? ענה אבי בתמימות: איזה רכוש נמצא ברשותי שאני
מסתירו? איזה ״יתרון יש בי לעומת בני ציון בני גילי? וכי מה אני יודע שהם אינם יודעים? זו
תשובה טיפוסית המאפיינת את אופיו של אבי.

התמונה לא תהיה שלימה אם לא אמסור כאן שרטוטים מקלסתר פניו החיצוני:
היה יפה תואר ובעל הדרת פנים. את פניו עיטר זקן גדול שירד על פי מידותיו.
פניו של אבי ז״ל הביעו תמיד שמחה. בצניעות וענוה היה ניגש אל כל אדם, ודבריו
נשמעו בנחת. כשפגשו בו היו מרגישים כי אור פנימי קורן ממנו ומשפיע
על סביבתו.

ביום ראשון, י״ד באייר תש״ח(פסח שני), השכם בבוקר, התחילה הפגזה כבדה על השטח היהודי המצומצם בבתי מחסה מעמדת התותחים של הלגיון הערבי בהר הזיתים. אבי ואמי שגרו באתר הבתים הקיצוניים בבתי מחסה, התעוררו לקול ההרעשה הקשה. אבי נטל את ידיו והספיק לברך ברכת נטילת ידים. באותו רגע פגע רסיס של פגז במוחו. הוא מת במקום. אמי נפגעה בעורק דם ראשי ברגלה, ואחרי יסורים קשים ונוראים שנמשכו שעתיים, מתה גם היא, מחוסר סמי רפואה.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. פגז אויב אתר פגע בשניהם. הם, שכל חייהם היו  שרשרת  של מסירות, גבורה והקרבה, מצאו את מותם בקרב על המקום שהיה מקודש  להם מכל. שניהם נשארו קבורים בירושלים העתיקה, עד שהועברו עצמותיהם אחרי שחרור ירושלים האהובה, לקבר האחים בהר הזיתים.