- חיים סלומון

מתוך החוברת "מעשי אבות" שנכתבה על ידי בנו יעקב סלומון בשנת 1977 לקראת מלאת מאה שנה להיוולדו של חיים סלומון.

החוברת מבוססת ברובה על ציטוטים מתוך דברי חיים סלומון בהזדמנויות שונות במהלך חייו הפעילים והעשירים בירושלים.

מילדות לבגרות: חיים סלומון (שלמון) נולד בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים בשנת תרל"ח
(1878) . הוא היה דור רביעי בירושלים: נין לראש"ז, נכד לבנו מרדכי צורף ובנם של יואל משה סלומון ורעייתו פרומה.

"נחלת שבעה" נוסדה על ידי יואל משה סלומון וששת חבריו כמעשה חלוצי של יציאת יהודים והתיישבותם מחוץ לחומות העיר העתיקה, כאשר עדיין לא היה כביש סלול בדרך הראשית המוליכה ליפו. בשנה בה נולד חיים, קנה אביו, עם חבריו יהושע שטמפר ודוד גוטמן, את האדמות עליהם נוסדה אם המושבות "פתח תקווה".

ליואל משה סלומון היו שבעה ילדים: יוחנן דוד, טוביה, אריה לייב, מרדכי, אסתר, חיים וציפורה.

הילדות ב"נחלת שבעה" לא הייתה קלה והמתיישבים היו נתונים לסכנת תקיפה מצד ערביי הסביבה. האב, יואל משה, היה טרוד בענייני פתח תקווה ונמצא לעתים קרובות הרחק מביתו (הנסיעה לשם ובחזרה הייתה על גבי סוס...). יואל משה סלומון היה נוסע הלוך ושוב משום שלא יכול היה לעזוב לחלוטין את הדפוס ואת העסקנות הציבורית בירושלים. אמו של חיים הייתה עקרת בית. פרנסת המשפחה נסמכה על בית הדפוס שיואל משה סלומון יסד כמה שנים קודם לכן ואשר נוהל על ידי הבנים הגדולים יוחנן דוד וטוביה. על פי תיאוריו של חיים סלומון, הבית ב"נחלת שבעה" היה מכניס אורחים וחתונות שני הבנים טוביה ואריה לייב התקיימו בו ברוב עם. את החגים עשה חיים לצד אביו בבית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה החסיד. מגיל ארבע החל ללמוד א-ב ולאחר מכן חומש וגמרא. חיים מספר על אחיו אריה לייב שעבר לגור דרך קבע ביהוד ועבד בפתח תקווה, שהיה גיבור גדול ושמו יצא למרחוק גם בקרב הבדואים בסביבה. באותה עת התגוררו מתיישבי פתח תקווה ביהוד בשל מחלת הקדחת בפתח תקווה אולם משהשתפר המצב שם, התדלדל היישוב ביהוד. יואל משה סלומון עקר לשם עם משפחתו, למעט דוד וטוביה שנשארו בירושלים. ביהוד נהיה יואל משה סלומון עובד אדמה, החזיק בפרה, סוסה לרכיבה ותרנגולות. הילדים סייעו לו בעבודה. חיים מספר כי תוך כדי העבודה בגידולי השדה, היה אביו משנן עמו שיעורי גמרא ופרקים בתנ"ך...

שירותי רפואה נתנו על ידי הדר' מזיא שהיה בא מירושלים ומטפל בחולים, ובכלל זה ערביי הסביבה, בבית המשפחה. חיים סלומון מתאר ילדות מאושרת וחופשייה, מתובלת בלימוד. המשפחה ישבה ביהוד שמונה שנים אולם היישוב שם התדלדל במשך הזמן ולבסוף חזרו, לדאבון לבם, לירושלים. חיים היה אז בן שש עשרה ונחשב תלמיד חכם. הוא המשיך ללמוד בבית מדרש ולא למד בבית ספר. בגיל שמונה עשרה החל להשתלם בעברית ובגרמנית, בהיסטוריה, גיאוגרפיה וחשבון אצל מורים שונים וכן למד עצמו כימיה, פיסיקה ובוטניקה ואף את השפה הצרפתית.

העיסוק במסחר בתרופות: בגיל עשרים התקבל חיים לעבודה בבית המרקחת של חברת "למען ציון" ובגיל עשרים ושלש נשא לאישה את חנה גרד בת השמונה עשרה, שהגיעה מארצות הברית. לאחר נישואיו פתח בירושלים ביחד עם גיסו משה גוטל לוין (בעלה של אחותו ציפורה) בית מסחר לתרופות בסיטונות שנקרא "סלומון את לוין".

לאחר זמן נפתח סניף בית המסחר בחיפה. כדי להגיע לחיפה היה צורך לנסוע מירושלים ליפו ומשם באנייה לחיפה או בנסיעה ביבשה בעגלה רתומה לשלשה סוסים...גיסו של חיים, משה גוטל לוין, עקר לחיפה לנהל את בית המסחר ואילו חיים נשאר בירושלים ונהל שם את בית המסחר. בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלץ משה גוטל לוין לעזוב את הארץ, בהיותו נתין אנגלי ובהיעדרו נוהל בית המסחר בחיפה על ידי אריה גרד, אחיה של חנה סלומון. ב-1913 קנה חיים את בית המסחר לתרופות של אהרון ליפין מיפו ואז נכנס לשותפות יצחק אשר אלשטיין. עם שובו של משה גוטל לוין ארצה, בתום המלחמה, מוזגו שלשת בתי המסחר וכך קמה השותפות "בית מסחר לרפואות סלומון, לוין ואלשטיין" בירושלים, חיפה ותל אביב. הסניף ביפו הועבר ב-1930 לנחלת בנימין בתל אביב. באותה נוהלו עסקי בית המסחר עם גרמניה אולם כשהיטלר עלה לשלטון התחילו השותפים לפעול להקמת מפעל ראשון בארץ לייצור תרופות. הם הסתייעו בכימאים שעלו מגרמניה וכך הוקם בית החרושת "אסיא מעבדות בע"מ". התקופה הראשונה הייתה קשה וממשלת המנדט הבריטית לא סייעה אולם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה גדל הביקוש למוצרי "אסיא". שוב חל צמצום בביקוש בפרק הזמן מתום המלחמה ועד לאחר קום מדינת ישראל והמפעל הלך והתרחב. גם הוחל בייצוא תרופות לארצות חוץ. לימים רכשה "אסיא" את "צרי", חברה פרמצבטית בע"מ ולאחר מכן את "טבע" (טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ) והשאר היסטוריה...

עבודה ציבורית: עבודתו הציבורית של חיים סלומון החלה כשבנו בכורו נחמן הגיע לגיל בית ספר. בהיעדר בית ספר עברי לנערים בירושלים, הקים חיים עם מספר חברים בית ספר ברוח דתית-לאומית בשם "חדר תורה". בבית הספר לימדו עברית, תלמוד וחשבון, שולבו בו לימודי קודש בלימודי חול. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר בית הספר לחסותה של ההנהלה הציונית בראשות חיים וייצמן ושמו שונה ל"תחכמוני". על בית הספר כתב חיים סלומון שמלמדים בו...."א) השפה העברית בתור שפת הלימוד והדיבר ב) לימודי קודש בהיקפם המלא ג) לימודי חול במידה הנחוצה להכשרה למלחמת החיים.

טבעי מאד הוא הדבר הזה בימים אלה אולם לפני שלושים ושלש שנים כאשר להט החרמות מצד החרדים והתחרות בתי ספר בשפות זרות נלחמו בנו, היה בזה משום גבורה להקים מפעל כזה"...

במלחמת העולם הראשונה הצטרף חיים סלומון ל"ועדת ירושלים" שתפקידה היה לדאוג לישוב היהודי בירושלים, לחלוקת מזון מדמי ה"עזרה" שהתקבלו מיהדות ארה"ב. בשנת 1913 לאחר פטירת אביו שהיה גבאי ראשון של בית החולים "ביקור חולים", התמנה חיים לחבר ועד ביקור חולים במקום אביו המנוח. שנתיים לאחר תום המלחמה נחנך הבניין החדש של בית החולים, מחוץ לחומות העיר העתיקה. בשנת 1922 התמנה חיים סלומון לחבר מועצת העירייה במקומו של דוד ילין שנסע לארה"ב ללמד שם. באותה עת הייתה העירייה מורכבת מששה חברים ממונים מטעם המושל הבריטי (רונלד סטורס): שני יהודים, שני מוסלמים ושני נוצרים. חיים סלומון התעקש על מינוי מזכיר יהודי שיכתוב את הפרוטוקולים בעברית ויעסוק בתרגום הלוך ושוב מעברית לערבית. קודם לכן שפת הדיונים וכתיבת הפרוטוקולים הייתה ערבית. בתפקידו זה, פעל חיים עם חברו לתפקיד בעירייה, ד"ר יצחק לוי, להשוואת זכויות היהודים לזכויות הערבים בעירייה, למתן עבודה לפועלים יהודים, לסלילת כבישים באזורים יהודיים ולקבלת פקידים יהודים לעבודה בעירייה. מאבקו הממושך של חיים סלומון הביא גם למינוי מהנדס עיר יהודי. ב-17.1.49 התקיימה הישיבה הראשונה של עיריית ירושלים העברית ובה שבעה עשר חברים. בנאומו בישיבה זו טען חיים סלומון כי עד כה תפקידי העירייה היו ..."פחות או יותר חומריים- ניקיון, הספקת מים ומאור, סלילת כבישים וכדומה. לעומת זאת היה קיים בירושלים עוד מוסד, ועד קהילה אשר תפקידיו היו יותר רוחניים- תמיכה במוסדות חינוך ותרבות, עזרה סוציאלית וכדומה"...חיים סלומון סבר שאין עוד צורך בגוף נפרד של ועד קהילה ועל העירייה החדשה להחיל את תפקידיה גם על התחומים עליהם הופקד בעבר ועד הקהילה.

חיים סלומון שמש כיו"ר ועד הקהילה העברית בירושלים משנת 1933 לצד חברותו בעירייה באותה עת. הוא מתאר את עבודת ועד הקהילה כ"עניפה, קשה ומסוכנת. מצב היהודים בעיר העתיקה היה בכל רע, התנהל משא ומתן עם שלטונות הצבא הבריטי לאפשר הגשת עזרה וצרכי אוכל ליהודי העיר העתיקה..." כן התמודדו עם העברת תושבים מצפון העיר המופגזת לבתים בדרום העיר אשר התרוקנו מתושביהם הערבים ועם העברת יהודים מן העיר העתיקה לבתים מחוץ לחומה. הבריטים התנכלו ליהודים בעיר שהיו נתונים להתקפות פורעים ערבים, ואף עשו עמם יד אחת בגלוי. ועד הקהילה בא בדברים עם מושל העיר הבריטי, ללא הועיל. ועד הקהילה סייע לסוחרים היהודים במרכז העיר ככל שהיה יכול עד שהיה צורך לפנותם. בכל תקופת המצור על ירושלים במהלך מלחמת השחרור לא פסקה פעילות ועד הקהילה למתן סיוע ליהודים המותקפים, ובכלל זה חלוקת מזון, דלק ומים בצמצום...הועד פעל לארגן את חיי הישוב בעיר המופגזת והנצורה, עיר שבה היו גם התקפות מבפנים: מכוניות תופת והתנקשויות היו מעשים של יום יום וכמובן גם ההתקפה על השיירה להר הצופים ב- 13 באפריל 1948, בה נספו שבעים ושניים איש, שכללו צוותים רפואיים בכירים. ועד הקהילה פעל גם להבאה לקבורה של חללי המלחמה והוכשר שטח בית קברות ליד קברי הסנהדרין בירושלים.

הוקמה "ועדת מצב" בת שבעה חברים וביניהם חיים סלומון, לטפל בכל אלו.

בישיבת העירייה הראשונה, לאחר המלחמה, קרא חיים סלומון לממשלת ישראל לתת עזרה לשיקום העיר ולהתפתחותה. עוד בימי המצור קרא לדחיית הצעת בינאום ירושלים על רקע כישלונו של האו"ם להגן על תושביה. הוא הסכים כי רק המקומות הקדושים יהיו בשליטת האו"ם אך לא חלקיה החדשים של העיר, שאותם קרא לצרף מיידית למדינת ישראל. לאחר קום המדינה בא אכן לסיומו תפקידו של ועד הקהילה. כפי שהגדיר זאת חיים סלומון "ועד הקהילה פעל בכל שטחי החיים והניח את הבסיס לשלטון עצמאי בעיר"... "ועדת ירושלים" בת שבעה חברים, שמונתה על ידי הסוכנות היהודית לאחר הסרת המצור, העבירה אליה את מרבית תפקידי החירום שהיו עד אותה עת בידי ועד הקהילה. ראוי להזכיר כי עוד קודם לכן, בינואר 1948, כתב חיים סלומון אל דוד בן גוריון מכתב נואש בו הוא מתאר את המצב הנורא בירושלים הנצורה. הוא קבל על אי קיום הבטחות לסייע, במיוחד לתושביה היהודים של העיר העתיקה הנמצאת על סף קריסה. את דבריו הכאובים סיים בקריאה "הזהרתיכם בפעם האחרונה"...

חיים סלומון היה פעיל ציבור גם בוועד הלאומי (שכמו ועד הקהילה, פורק אף הוא לאחר קום המדינה) ובמוסדות אחרים. הוא סייע למוסדות חינוך, סעד וצדקה, סייע להרחבת השכונות בירושלים העברית: תלפיות, בית וגן ובית הכרם. פעילותו הציבורית הצטמצמה אך הוא המשיך להיות מעורב בתעשיית התרופות. מן העסקנות הפוליטית התנער וסלד מההשמצות והתעמולה בעת הבחירות. לדבריו "קהל הבוחרים הוא די מבוגר, וכל אחד יודע לאן הוא שייך...".

בהגיעו לגבורות, בשנת 1959, חגג את יום הולדתו בחיק המשפחה.

חיים סלומון נפטר בה' בניסן, תש"ך (1960). על מצבתו חרטה המשפחה את הפסוק "שאלו שלום ירושלים- ישליו אוהביך". רעייתו חנה נפטרה ב-1967 ועל קברה נכתב "יהי שלום בחילך שלוה בארמונותיך". לחיים וחנה סלומון היו ארבעה ילדים: נחמן, יעקב, אברהם ונעמי שנקראה על שם בתם נעמי שנפטרה בדמי ימיה.