- סיפור בית הדפוס

בית הדפוס

 

בהיותו בן 21 נסע יואל משה סלומון לרוסיה ואוסטריה כדי ללמוד רבנות תחת גדולי הרבנים דאז. רבני ירושלים ייעדו לו את תפקיד רבה הראשי של ירושלים שכן נחשב היה לעילוי. אך יואל משה החליט כי אין רצונו לעשות את תורתו לקרדום לחפור בו. הוא חסך את כל כספו ונסע לגרמניה,לקניגסקורג עם חברו הטוב מיקל כוהן. שם למדו השניים את מקצוע הדפוס בליטוגרפיה. עם סיום תקופת ההתמחות ביקש יואל משה שישלחו לו את כסף הנדוניה שקיבל עם חתונתו ובכסף זה רכש את מכונת הדפוס אותה הביא לירושלים.

 

שני השותפים פתחו יחד את דפוס סלומון.העבודה הראשונה שנדפסה בבית הדפוס היתה ה"שושנתא": מעין מדריך לעיר ירושלים המתקפל לפרח השושנה. השושנתא נשארה אחת מהעבודות הנמכרות ביותר של בית הדפוס. לא רבות נותרו עד היום אך אספנים רואים בכך זכות לצרף את הבודדות שנותרו לאוספיהם.

 

לאחר זמן קצר הצטרף אל שני השותפים שותף שלישי - יחיאל ברי"ל. ואז החליטו השותפים להוציא לאור את העיתון העברי הראשון ה"לבנון" עבור יהודי ארץ הקדוש והגולה. היה בכך מעשה חפוז ונועז שכן אי אפשר היה לדעת מה תהיה התפוצה בגולה, ובארץ בוודאי כי התפוצה היתה מוגבלת מאוד. אך יואל משה וחבריו ראו בכך אתגר אידאולוגי חשוב. ה"לבנון" הראשון יצא לאור ב1863 (תרכ"ג). בתחילה היה זה ירחון אך המטרה היתה להפכו לדו-שבועון. בירחון היו 8 דפים ומחיר המינוי לשנה היה 44 פיאסטרים.

ה"לבנון" שרד שנה אחת. הופיעו בו מאמרים רבים על הקהילה בארץ הקודש, ולמרות שאחת ממטרותיו היתה לחזק את האוטונומיה של העדה האשכנזית, הירחון הטיף להרמוניה בין העדות. אחד הנושאים שראו אור בין דפי הירחון היה נושא ההתיישבות החקלאית היהודית, רעיון שבזמנו היה בגדר חזון בלבד, חזון אותו חזה מרדכי צורף סלומון, אביו של יואל משה. היה זה נושא מאוד שנוי במחלוקת, שכן רבים ממנהיגי העדות התנגדו לרעיון זה בתוקף.

עם תום שנה, ההפסדים הכספיים של ירחון ה"לבנון" היו גדולים מנשוא. המכשול הגדול להצלחתם היה בית דפוס מתחרה שהיה בירושלים לפני דפוס סלומון בראשותו של רבי ישראל בק, אשר הכריז מלחמה על בית הדפוס החדש. בק הוציא לאור את עיתון ה"חבצלת" מספר חודשים אחרי התחלת ה"לבנון". במלחמתו הנחרצת גייס בק גם את השלטונות הטורקיים וגם את מנהיגי העדה הספרדית בירושלים. ואז אחרי ששלטונות טורקיה סרבו לאשר את רשיון בית דפוס סלומון שכן לא היה לו בעלים שהיה נתין טורקי, נאלצו השותפים להעתיק את מקומו של בית הדפוס למצרים. ה"לבנון" סגר את דפיו אך בית הדפוס המשיך להדפיס ספרים וחוברות במצרים.

 

עם תום שנתים במצרים פרצה מגפת כולרה נוראה וכמו רבים אחרים ברחו גם השותפים ממצרים . אך עם הגיעם ליפו נכנסו להסגר של 60 יום. ובינתים המגפה הגיעה גם לארץ הקודש ובירושלים היתה המגפה במיוחד קטלנית. יואל משה עצמו חלה אך בנס התגבר על המחלה, אך הוריו נפטרו תוך ימים ספורים זה מזו.

 

בית הדפוס התחדש ואז הוציא יואל משה סלומון את הירחון החדש "יהודה וירושלים" אותו ערך לבדו בין השנים תרל"ז- תרל"ח. (1877-1878). הירחון עסק בעיקר בחשיבות יישוב הארץ. מקץ שנה וחצי לקיומו הודיע יואל משה על הפסקתו במלים נמצרות אלו:
"כתו עטיכם, סופרים, לאתים...וצאו מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה...הנני עוזב את מלאכת עריכת "יהודה וירושלים" וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים".
כותב השורות האלה הוא שהמשיך את דרכו בהקמת אם המושבות "פתח תקווה".

בית הדפוס עצמו המשיך לפעול גם שנים רבות אחרי מותו של יואל משה סלומון. בנו יוחנן דוד, נכדו שלמה זלמן סלומון ונינו דוד אחריו המשיכו את דרכו. בנוסף להדפסת ספרי קודש, ירחונים ולוחות שנה, הדפיסו בבית הדפוס גם את העיתון המנוקד "למתחיל", בכדי להנחיל את השפה העברית לעולים החדשים שבארץ וליהדות התפוצות. בעלי בית הדפוס ראו בהפצת העיתון מלאכת קודש. בגיליון האחרון של העיתון, שהודפס בבית הדפוס, כתבה עורכת העיתון, ששלמה זלמן האמין בחשיבות העיתון זמן רב לפני שמשרד החינוך האמין בו. פעמים רבות הוא שילם עבור הנייר והדפוס לפני שמשרד החינוך עשה זאת. מהתחלה צנועה הפכו העיתונים "למתחיל" ו"שער" שבא בעקבותיו לחלק בלתי נפרד מתכניות הלימודים להנחלת הלשון ולמבצע ביעור הבערות, ותפוצתם הגיעה לרבבות. מלבד העיתונים, הדפיסו בבית הדפוס גם ספרונים בעברית קלה על חגי ישראל וסיפורי ארץ ישראל.

 

בתקופת מלחמת העצמאות, בעת המצור על ירושלים, תחת מטר פגזים, בלא חשמל, היה שלמה, ביחד עם אחיו מרדכי ומספר קטן של פועלים, מגיעים מדי יום ביומי לבית הדפוס, להדפיס את העיתונים היומיים "ידיעות אחרונות" ו"חרות", שהיו מקור המידע היחיד לתושבי ירושלים הנצורה. הדבר נתאפשר בזכות כושר האלתור והתושייה שהיו לשלמה זלמן. הוא הפעיל מכונה ידנית עתיקה מתקופת יואל משה. היה זה בית הדפוס היחיד שפעל בתקופת המצור על ירושלים.

בית הדפוס נסגר לבסוף ב- 1993 כמאה ושלושים שנה לאחר הקמתו : הבנין בו פעל נמכר, ולדוד סלומון נינו של יואל משה שהיה אז בשנות השישים של חייו לא היו הכוחות הדרושים כדי להעביר את בית הדפוס למקום חדש.

 

בתו של שלמה זלמן סלומון, יעל איקן, סיפרה את הסיפור הבא : כאשר נסגר בית הדפוס שלוש ממכונות הדפוס של בית הדפוס נותרו בין הגרוטאות . חברים לשעבר של הארגון המחתרתי לח"י חיפשו אז מכונות דפוס כדי לשימן במוזאון המחתרות במגרש הרוסים. הם ביקשו את המכונות אך נדרשו לשלם משהו עבורן. הם הצליחו למכור את אחת המכונות ובכסף זה רכשו את השתיים האחרות. המכונות פורקו והועברו בחלקים חלקים והורכבו מחדש. כיום הן עומדות במוזאון המחתרות במגרש הרוסים בירושלים ו"מתיימרות" להיות המכונות אשר שימשו את האסירים מארגוני המחתרות.

מכונת הדפוס המקורית של בית הדפוס שיובאה בזמנו מאיטליה, נמצאת כיום בסדנת הדפוס בפינת שבטי ישראל / הנביאים בירושלים. תמונתה בגלריה.

קרובנו עפר דרורי ביקש להוסיף מזכרונות ילדותו כשהיה מבקר בבית הדפוס של
סבו:


"הריח של הדיו, שמן המכונות ועוד היה ממכר. אהבתי להסתובב בין המכונות ולקבל הסברים מסבא ומדוד שלמה שקראנו לו "דוד שלימה".

אני זוכר את בקבוקי החלב שפועלי הדפוס היו מקבלים כדי שישתו, ערובה כנגד הרעלת עופרת. מהדפוס שהכניסה הראשית שלו היתה ברחוב הרב קוק היתה יציאה / כניסה נוספת אחורית אשר הובילה לחצר של כמה משפחות ילידות בוכרה וגם שם היו חפצים שונים של בית הדפוס.


כאשר נהרס הבנין הזכרון היחיד שנותר מבית הדפוס הוא חלון זכוכית קטן בבניין החדש המספר את סיפור בית הדפוס וגם זה בהשתדלות של כמה בנימשפחה." [בעיקר יעל איקן]