- ראש"ז, זלמן צורף

בבוקר הושענא רבא 1811, הגיעה ספינה קטנה לנמל עכו וממנה ירד אדם גבוה, נאה, עטור זקן, ולצידו אישתו ושלושת ילדיו הקטנים. היה זה ר' אברהם שלמה זלמן המכונה זלמן צורף.

לימים היה זלמן צורף למייסדה של אחת מהמשפחות האשכנזיות הגדולות ביותר בישראל וצאצאיו מונים היום יותר מ- 20,000 איש.

זלמן צורף נולד בשנת 1785 בעיר קיידן שבליטא. בשנות העשרים של חייו בהשראת כרוז ההגר"א הקורא לתלמידיו לעלות לארץ הקודש, החליט זלמן צורף לעלות לירושלים ולהתחיל בחיים חדשים. אך בניגוד למרבית העולים לארץ הקדוש שרצו רק ללמוד תורה, היה זלמן נחוש בהחלטתו לשלב לימוד התורה עם מלאכת כפיים.

לדרך יצאה המשפחה בעגלה עם סוסה ולאחר כ- 5 חודשים של מסע מסוכן ומפרך הגיעו לקושטא.

כאן נאלצו לחכות מספר חודשים עד שתימצא אוניה מתאימה אשר תיקח אותם לארץ ישראל. בזמן שהותם, זלמן למד את מלאכת הצורפות אשר לימים מצא בה את פרנסתו ומכאן קיבל גם את כינויו "זלמן צורף".

לאחר כ- 8 חודשים נמצאה אוניה וזלמן ומשפחתו הפליגו אל נמל עכו. כאן בישרו להם יהודי המקום כי לא יוכלו להשתקע בירושלים: באותה עת לא ניתן היה ליהודים ממוצא אשכנזי להיכנס אל עיר הקודש עקב רדיפות נושים מוסלמים שדרשו את החזרת חובות העדה האשכנזית מן הדורות הקודמים.

בלית ברירה נסעו זלמן ומשפחתו לצפת והשתקעו בה לתקופה קצרה.

בשנת 1813 פרצה המגפה הגדולה בצפון הארץ ותושבים רבים ברחו מן האזור. זלמן ראה זאת כהזדמנות לעלייה לירושלים ושכנע כעשר משפחות מצפת להצטרף אליו.

באישון לילה, מחופשים ליהודים ספרדים, נכנסה השיירה בגניבה אל העיר העתיקה.

בירושלים, המשיך זלמן בלימודי התורה אך גם פתח בית מלאכה/חנות לצורפות.

בזכות כישרונו משכה החנות קונים רבים, ערבים ויהודים כאחד, ובזכות הליכותיו הנעימות יצר זלמן קשרים אישיים עם נציגי כל העדות ושמו כאדם מיישב מריבות ומגשר בין הבריות הלך לפניו.

כעבור זמן מה עקב התפתחותה המהירה של העדה האשכנזית בעיר החלו מריבות עם בני העדה הספרדית על רקע חלוקת כספי התרומות אשר התקבלו מקהילות הגולה.

מינויו של זלמן צורף כנציגם של שני הצדדים התקבל בברכה וזלמן יצא לאירופה לאסוף תרומות לתמיכה ביהודי הקהילות ולבקש מגדולי רבני אירופה להחליט כיצד יש לחלק את הכספים בין הצדדים.

במהלך מסע זה החל זלמן צורף לגייס כספים גם למטרת שיקום חצר בית הכנסת האשכנזי השרוף 'החורבה', מטרה שהפכה למוקד חייו.

זלמן צורף הוסיף לנסוע פעמים רבות לאירופה וזכה להצלחה ולהכרה מצד כל אחיו. הוא הפך לאחד ממנהיגי הקהילה האשכנזית בעיר אך זכה בכבוד גם בקרב הקהילה הספרדית.

במסעו החשוב ביותר, הגיע זלמן צורף למצרים אל המושל מוחמד עלי, והשיג את הפירמן המיוחל הוא הרשיון לשיקום חצר ה'חורבה' ולהקמת בתי כנסת בחצר. כמו כן הוא קיבל אישור המבטל את חובות העדה האשכנזית מן הדורות הקודמים.

משנת 1836 זלמן צורף עסק בכל הקשור בבניית בית הכנסת 'מנחם ציון' בחצר ה'חורבה'. עם השלמתו החל זלמן להכין את התוכניות לבניית בית הכנסת הגדול באותה חצר, וזאת על אף התנגדות גם מצד הנושים המוסלמים שנטרו לו איבה וגם מצדם של הרב ברדקי ןתומכיו שרצו להקים בית כנסת זה במקום אחר.

באותה שנה נרתם זלמן יחד עם קבוצת חברים לעזרת נפגעי רעידת האדמה הגדולה בצפת. הם הגישו עזרה פיזית שכרוכה היתה בחילוץ ניצולים תוך סיכון רב למצילים עצמם, וגם עזרה כספית.

בשנים הבאות המשיך זלמן צורף לגייס כספים למען נזקקי הקהילות השונות ולבניית מוסדות ובתי החולים, בעיקר לבי"ח "ביקור חולים". יחד עם זאת מצא זמן לעסוק במלאכת הצורפות לפרנסתו.

דבקותו בשיקום ה'חורבה' עוררה שנאתם של ערביי המקום ועל כך שילם זלמן בחייו. בשנת 1851 נרצח זלמן צורף ליד ה'חורבה' ולא זכה לראות את בנייתו. בנו מרדכי שהמשיך במאמצי אביו בגיוס כספים והשתדלות אצל השלטונות התורכים, הוא שזכה לחגוג את חנוכת הבית של בית הכנסת 'בית יעקוב' המכונה 'החורבה' ב- 1864.


אישיותו של זלמן צורף :

היה זה איש חזון וגם איש מעש. הוא הגיע להישגים רבים בזכות מרצו, יכולותיו וכשרונותיו הרבים, הקרבתו העצמית, אומץ ליבו והליכותיו הנעימות. בחייו ייחסו לו רבים גם יכולות על-אנושיות מטפיזיות. זלמן צורף היה מנהיג שראה בעצמו משרת הציבור. הוא היה אדם גאה אך לא מתנשא, שכן היה גאה במעשיו אך עניו בהתייחסותו לזולת. הוא היה אהוב על הסובבים אותו אך גם ידע בעת הצורך להתעקש ולהתמודד עם אויביו.