- יומנה של ברכה שטרייט, נכדתו של יואל משה סלומון

יומנה של ברכה סלומון

 

היקום - הנצח - האין-סוף - מוות הם, וכל המתגלם והמתרקם וכל המתהווה הם ניצחון, היֵש על האפס, של רגע, אבל ניצחון החיים על המוות.

 

(במכתבו של שאול טשרניחובסקי לד"ר יוסף קלוזנר)

 

30/1/1912

 

שמי תכלת לי נשקפו

בליל חורף זהרורי

סהר וכוכבים לי רמזו

וירעידו נימים בלבבי.

 

הרי אפרים התכולים

עטופים ברעלה סודית,

מנמנמים הם ושוזרים

פרוכת פזית, זהרורית.

 

האופק הרחוק מַכְסִיף

לגלהה של לבנה תמימה,

האור השקט מזהיר

ושניהם מרעידים נימה.

 

על גבעה ריחנית וקטנה

דומם לי ישבתי,

נשמתי בי פרפרה

וראשי בידי תמחתי.

 

הנפש נכספת ומתגעגעת

למצֹא סוד ההויָה,

הנשמה בי מפרכסת

למצוא פתרון השאלה....

 

יומנה של ברכה סלמון

שנפשה אורגת למרחקים סודיים

ונסתרים מני עין.

 

 

פתח - תקווה.

ט"ז חשון תרע"ב . 1 novembre 1911

__

 

ונדמה לי בערבי קיץ

לי רומזים מרוּם-כוכבים

ולחשו: קומי מה לךְ פה

ילידת המרחקים הנאים

__

 

 

 

 

מה פתאם? מה פתאם קניתי לי פנקס שכניתיו בשם יומן, ספר זכרונות? למה זה עד עתה, עד הזמן הזה לא היה לי לא יומם ולא ספר זכרונות? האם לא הרגשתי אז נחיצות ביומן כמו עתה? כן, עלי לאודות הרגשתי גם אז צורך ביומן. ולמה זה לא היה לי יומן ועתה נחוץ לי יומן? למה זה נחוץ לי עתה יותר מאשתקד או מלפני אשתקד? גם לזה אין תשובה. או אולי יש. הלא אין דבר בלי סיבה פנימית או חיצונית. ובכן עלי לבקש סבה לדבר. הסבה אינה מרגשת כל כך בחיצוניותי אבל מרגשת היא בפנימיותי. לפעמים, לפני שנתיים שלש שלש שנים, ראשית, הייתי קטנה עדין. שנית, היתה לי רעה, רעה שלפניה היה לבי פתוח. (מלבד דברים שאי אפשר לגלותם) כל מה שנעשה בעולמי אני היה ידוע וגלוי לה וכל מה שנעשה בעולמה היא היה ידוע לי. וכן נעשה לבי יומן שלה שבו התרשם כל דבר ודבר שהתוה בעולמה, ולבה יומן שלי שבו התרשם כל המתהוה והמתרקם בעולמי.

אבל לצערי, לרגלי סבות שונות נתרחקנו אשה מרעותה ואין יותר לב-יומן. ושלישית, לו גם היתה לי עתה רעה מסורה ונאמנה, האם אפשר לי עתה למסור את הכל...

הלב מהסס ורועד

ואין הפה יכול לגלות...

וכך יצא הדבר שלא נשארה אותה הרעה ואין למי להביע כל מה שהלב מהסס כל מה שהלך מרגיש, בכל רגע ורגע, ובכל עונה וזמן. ושברי המחשבות והדי הרגשות נצברות נצברות והמקום צר... יומן צריך, יומן נחוץ, למי שאפשר יהיה למסור הכל שחור על גבי לבן בלי חשש ודאגה. עתה אפשר יוקל לי... נראה...

__

אוכתובר 1910

 

 

נובמבר 1910

 

עוד בהיותי ילדה קטנה ענינה אותי השאלה מה יהיה כאשר אגמור את בית ספר זה? איפה אלמד? ומה אלמד? (כי אך ללימודים שאפתי אז). אך בהיות שהיו לי עוד שנים אחדות ללמוד בבית הספר לא הציקה לי השאלות האלה כל כך ולא בקשתי הרבה למצוא להן תשובות מדויקות. אבל עתה, בזמן האחרון לימי לימודי בבית ספר זה התעוררו שאלות אלה בכל תֹקפן.

השאלה "מה יהיה" היתה כתולעת במוחי שמנקרת יומם ולילה בלי דמי. שאלה זו לא התבוננה ולא הסתכלה בפני ההולכים מיום ליום ודלים בברכי הקושלות, לה לא אכפת. היא מנקרת ומנקרת בכל כחה ותשובה אין! רבים ממסורי היו מרגיזים אותי בשאלות: "ברכה מה יהיה אתך אחר החג"? ואני עונה בבת צחוק, שעוקצת אותי באופן היותר נורא: "איני יודעת, נראה" על פי תשובה זו שפטו אותם המכרים כי איני דואגת כלל על אודות שאלת העתיד, וכי היא שקטה ושלוה, איני חושבת איני דואגת ולי טוב. אנשים אלה אין הם מרגישים כי בבת הצחוק המרפרף על שפתי צרור צער נורא, צער שלא פג ממני גם רגע, צער שלא סר גם בשעת השמחה היותר גדולה שהיא משכיחה את הצער. השאלה הבלתי נפטרת הצער המעיק הסביבה הבלתי מענינת ולפעמים גם מעוררת גועל נפש כל אלה הועילו כי נפשי סבלה וסבלה בלי קץ וגדול ונפשי בחלה בחיים...

היו ימים ואנכי יושבת בכתה נראית בעיני המורה כמקשיבה רב קשב את השעור ומבינה אֹתו עד עֹמקו ואני גם לא שומעת מה הוא מדבר. לאוזני עולה לפעמים לחש, רחש דקיק. קטעים של מלים ואיני מבינה מכל הנעשה סביבי. מחשבותי ודמיוני מוליכות אותי הלאה הלאה מהכתה, מבית הספר, מהמושבה, מהתלמידות מהמורים וההורים ולעולם אחר לעולם שכלו טוב, לעולם מלא ענין, בעל אופקים רחבים, לעולם שאין כלום על מה להתאונן על מה לבחול. הכל שם כל כך טוב ויפה. ואני יודעת ואין שכלי מבין ומסוג גם את העולם הזה אך עולם הלב לא שיך כלל לעולם השכל. הדמיון לא שואל לדעת כלום. והוא עולה ועולה יחד אתי לעולם מלא זוהר חשאי המרפא את נשמתי... שוכחת אני את החיים אם כל צרותיהם ורואה אני לפני רק טוב זוהר ואור. ופתאום צליל פעמון והכל נפסק, אין אור אין יופי אין תום אין טוב. עולם חשוך לפני: המורה צועק להסתדר התלמידים והתלמידות דוחפים זה את זה והם נדחקים אל הדלת ויוצאים כמובן בלי סדר למרות צעקות המורה. רואה אני לפני באותו רגע את עולמות הדמיון שבניתי נהרסים, אחד אחרי השני נופלים הם ולי לא נשאר באחרונה כלום, רק אפס אחד גדול ונורא וכאב ראש עד להשתגע. כך עברו עלי החדשים האחרונים בעצבון ובצער נורא. תמיד הייתי עצובה ופורשת מכל חברה אחרי העצבון נגרר הבדידות וכך נהיתי מבלי להרגיש למתבודדת ונסתרת.

נעתק. /20/11/11

__

 

 

6 נובמבר. 1911 חשון

חיה ונמצאת אני כמעט תמיד בין תלמידות בית הספר בין תלמידותַי אני ובין כל אנשי המושבה ובתוך כל אלה מתבודדת אני תמיד עם עצמי ונשמתי. ומה נורא הוא הדבר, להתבודד בתוך כלם...

יושבת אני במחלקה יחד עם כל התלמידים והתלמידות שמקשיבים ונראית כמקשיבה גם אני. יושבת אני לבדי בקצה הספסל נשענת אל הקיר עם מחשבותי ועולמי... צללים כהים משתרעים מסביב... ותוגה קדושה חופפת מעל... עומדת אני על יד הפוסתא בין נערים ונערות, בין צעירים וצעירות בין תלמידים ותלמידות... אספסוף מכל המינים סובב אותי מכל הצדדים. כלם מדברים ומשוחחים בקול ובלחש. הנה פועל חדש מדבר בחשאי עם פועלת חדשה. "באיזה מקום נתראה מחר" שואל הוא לה בלחש. "בדרך על יד פרדסו של מ. שם נתפגש בשובנו שנינו מהעבודה" עונה היא לו בלש ובבת צחוק קלה. "טוב ויפה" עונה הוא לה בשמחה חשאית. הנה עלם ועלמה צעירי ימים מבני האכרים. מדברים. "בֹאי נלך אל הגורן" אומר הוא לה בלחש סודי. "לא יפה, הכל רואים עתה" עונָה היא לו מהרה ובבת צחוק על שפתיה. "נלך בערב" אומר הוא בקול מבקש רחמים. "טוב - עונָה היא לו - אמא כועסת, אבא מתרגז אך אין דבר. כאן בערב נעלה על הגורן שם כל כך יפה".

הנה עומדים על יד הדלת של הבי-דואר שני צעירים מבני האכרים חברי אגדת "התחיה" של הנוער בפתח-תקוה. האחד טוען בקול רגזני וצעקני: "אתה לא מקים את תקנות האגדה! מדבר הנך כמעט תמיד ש'רגון ואינך לוקח חלק באיזו עבודה שתהיה. השני מתרגז ועונה: "ואתה, האם מקים אתה את תקנות האגדה? , כן תקנה אחת מקים אותה כהוגן: טיולים עם עלמות על הגורן...

מה לי ולכל אלה האנשים הסובבים אֹתי פה? מתעוררת בי השאלה האל אין כל קשר שיקשרני ויחברני אליהם ומרגישה אני באותו רגע עד כמה שונה ונבדלת אני מכל אלה בני אדם הסובבים אותי, עד כמה רחוקה אני מחייהם ומחשבותיהם.

ולמה אני עומדת בתוך כל אלה לבדה- בודדה.

בורחת אני מתוכם. כצפור הבורחת מתוך כלובה הפתוח, לפינה נסתרת וחבויה שמחוץ למושבה. מה טוב לי שם בשבתי לבדי בצל אקליפתוס סמוך הענפים. מה נעים לי להקשיב צפצופי וצוִיצי הצפרים העומדות על ענפי העץ, וזמזומי הזבובים המתעופפים באויר ורחש הרמשים הזוחלים על האדמה בין העשבים הירוקים. מה נעמה לי שיחתם משיחת בני אדם.

חוטי זוהר נמתחים מכל עבר באויר הזך והתכלתי, ומעל פני מפזרים הם את צללי התוגה והתבודידות שמתנשאים במרחק עם רוח קללית שמנשבת ודביר הזכרונות נפתח ונרקמו ימים שעברו ביגונם וביֹפים לפנו. ושפעת חזיונות של עבר ועתיד יכסה את לבבי הרועד...

 

 

ג' לחודש תשרי תרע"א. בלילה.

 

ליל חושך. הכוכבים המרובים אספו את נגהם וידומו... אינם מהירים... אינם קורצים ואינם רועדים ומרעידים.

יושבת אני על בטח החלון שבדיותה העליונה וקוראת בספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים. הספר מונח על ברכי ולמולי המנורה דולקת.

נגדי, בין עצי אקליפטוס, מנגנת התזמורת את מנגינתיה מפסיקות בכלי פעם ופעם צעקת וצהלת חברי התזמֹרת ונערות המושבה הנלות אליהם...

על ספסל חבוי שבין עצי אקליפטוס יושבים צעירים-נערים אחדים יחד את צעירות-נערות אחדות וכדרכן תמיד צוחקות ומשוחחות, ברעש כאילו חושבים הם להרעיש עולמות בשיחתם ובצחוקם.

הנה פסקה התזמרת להשמיע את ריסוקי מנגינותיה וגם הנערות והנערים שעל הספסל החבוי נדמו קוי האור שבצבצו מבעד לעצים כבו וחשכה נוראה עטפה בכנפיה השחורות את כל הגן יחד את כל הסביבה. מתבוננת אני החוצה, מתאמצת אני לחדור מבעד לחשכה ולראות איזה דבר, אך אין כלום, מבלעדי החשכה הנוראה העוטה על הכל... וחשכה זו מוצאת חן בעיני באותו רגע יותר מקוי האור העלובים והרועדים שבצבצו ראשונה...

משקיעה אני את עיני שוב בספר ושומעת אני את קולו של פישקא הרועד ומבינה את סיפורו שמספר הוא למנדלי ולאלטר. באותו רגע נראה לי שיושבת גם אני בעגלתו של מנדלי וסוסתו הדלה והצנומה מושכת בקושי אך בצנעה את העגלה. יושבת אני לי במנוחה ומקשיבה את ספורו של פישקא בפחד ובצער. משתתפת אני אני בצערו של פישקא ונענה בידי הקבצנים. משתתפת אני בצערה של הגבנית האמללה המדכאת בכל ימי חייה באופן נורא, אך מתפלא אני: איך אפשר שזו האמללה עוד מקוה לימים טובים? אך כך הוא כוחו של אדם שגם ברגעי היאוש מוחיל ומקוה הוא.

הנה עברה ברחוב על יד החלון אותה החברה של הנערים והנערות שמכירה אני אותם היטב, הם נשאו עיניהם למעלה.. משתקעת אני בספרי ואיני רוצה להביט למטה.

"הנה ברכה, קוראת היא פה בשעה כה מאוחרת.. מה קוראת היא.. אמרה אחת מהן בקול רם וצעקני. פתאם עלה באוזני מהרחוב צחוק מעול בלעג שהתפרץ מאחת מהן ח. באותו רגע רציתי להגיד להן: לכו לכן! למה אתן מפריעות? אך אני שתקתי וקראתי.

אז הרגשתי שלא רק שאיני יכולה להמצא בחברתם של הצעירים והצעירות האלה שגדלתי יחד אתם במקום אחד, כי אם גם איני סובלת אותם ואת כל אשר אתם. ומה מאשרה הייתי באותו רגע בשבתי פה לבדי עם הספר מעבר לחיים כאלה ואיני נמצאת בחברתם...

הס... החברה עברה מעל פני הרחוב. חשכת מצרים מכסה ועוטפת את הכל. דממה עמוקה ואלמת שוררת על כל היקום העוטה שחורים. אך כוכב קטן אחד העיז להתראות באֹתה חשכה והוא קורץ וקורץ לי בחבה כה רבה... "אח! מה אוהבת וחומדת אני אותך כוכב מזהיר ברגעי אלה."

שפתותי חרש דבבו.

. . .

. .

.

 

 

14 אפריל. כ"ז ניסן 1912

ששה חדשים עברו שבהם נכללו החורף והאביב. בראשית החורף בימי הסוכות טילתי את טיולי היפה לירושלים, המלא רגשות נעימים ואי נעימים.

ימיו הקצרים של החורף יחד את לילותיו הארוכים והמשממים עברו עלי בלמוד בקריאה בעבודה מעשית וחנוכית. ימי האביב הקצרים עברו עלי בנעימות. טיולים לרב טילתי בסביבות המושבה ובמושבות יהודה. בין הקהל הגדול שחגג את החגיגה הלאומית השנתית ברחובות הייתי גם אני. הקהל העברי הגדול המדבר כלו עברית הביא לי בכנפיו תקוות טובות ונעלות כי יבוא יום ושב עם ישראל לחיות חיי אשר ודרור ויחוג את חג האביב בהוד פאר והדר בכל פעם ופעם והד שמחתו תעורר ותעודד את כל אלה הנשארים בארצות הגלות ובאו גם אלה בארצנו ארץ אבות ובנים גם יחד.

. .

שדות הבר הירוקים הכסיפו פה ושם וסעסעות השבלים המלאות מכסיפות מרוב זקנה ומתקופפות לכל רוח קלה שתעבור ונגמה לי בגשתי אלימו כי מתקופפות הן ורועדות הן מפחד פן הביאה אנכי אחרי את מגל הקוצרים.

אך מבטיחה אני כי לא אגע בהם לרעה ובשתי ידי חופפת ומנשקת אני אותמו כשם שחבקתים בהיותם רכים ופעוטים...

כרמי השקדים שבימי החורף שבלו בים לבן ומכסיף של פרחים קטנים ורחנים הנם עתה עטופים בעלים ושקדים ירוקים וכהים.

עצי הפרדסים המסורבלים בתפוחי זהב צהבהבים במשך כל ימי החורף פרק מעליהם את עולם ויתכסו בפרחים לבנים ורחנים ובבדים צעירים ירוקים.

15 אפריל. כ"ח ניסן 1912

היום היה יום מעניין בחיי האכרים והצעירים של המושבה. היום התאספו כל נתיני תורקיה העברים עם הערבים מכפרים שונים על הגֹרן לבחור בורר אחד שהוא יהיה מהבוחרים ציר לפרלמנט הקושתאי. כמובן שהיהודים רצו שהבורר יהיה יהודי והערבים - ערבי.

על הגורן נתקמו אהלים אחדים שהיו מלאים בבני אדם לרוב וביניהם הכי יפה האהל הירוק שבו ישבו המאמור והכתבן המוכתר ואחדים מנכבדי האכרים והערבים. באמצע האהל עמד שלחן קטן ועליו תיבת עץ סגורה וחתומה מכל עבר ורק סדק קטן נשאר. אחד המסובים לשלחן קרא מתוך ספר כרסני וקטן של אנשים ואלה האחרונים באו מהרה ובידם אחזו בפתקאות שמסר למו בעל המשקפים המאבקות. סרו בעלי הפתקאות אל הכתבן אחד שיכתוב את שמו של אותו בן אדם שהם בוחרים. (בדס או ש.)

קנופיות מסתודדות של יהודים וערבים מכל עבר, סקרנות נוראה תוקפת את כל הקהל לדעת מי יהיה הנבחר.

באותו רגע תוקף אותי רצון סביר - להיות אף אני נקראת יחד את כל שמות הנתינים, לגשת אף אני השלחן, לקחת אותה הפתקא עם חותם הממשלה לסור הצדה לבקש לכתבן לרשום אותו שם האיש שאני בוחרת ואחר כך להכנס שוב לתוך האוהל, להרגיש את כל העינים הנשואות אלי, ולשים את הפתקא בסדק התיבה בלב רועש ובפיק ברכים כמוהם. ממש כמו שהם חשים הייתי אף אני עושה. וכמה הייתי מאשרה.

באותו מצב הרגשתי בכל הויתי את החמס הנורא שעושים לנו למין הנקבה כי שללו מאתנו את כל הזכויות או יותר נכון מעולם לא נתנו לנו זכויות...

אך הבן הבנתי היטב כי לעולם לא יתנו לנו זכויות אם אם צריכות אנחנו בהשכלתנו ובכוחנו לקחת ולרכוש לנו זכויות כשם שהם לקחו להם.

 

 

16 אפריל. כ"ט ניסן

היום היה חם...

לאות ועייפות נוראה הרגשה בכל. בבית אמא ואחיותי התרפקו על הרצפה הלחה והתאוננו על השמש הכעסנית המוריקה את כל אש הגיהנום הצרור בנרתיקה הגדוש.

אני - בידי ספרו של שניאור "מן החיים והמות". עיני מביטות בלי הפסק וקוראות במבט ספרני את רשימותיו של מאבד עצמו לדעת.

כאב נורא וצורך ממצא את לבי המפרכס. ונמצאת אנכי באותו רגע בחדרו האפל והחשוך של שלמקה בזמן שהוא שוכב על מטתו פרקדן ומתוח. רגליו כבולי עץ משתמטות מעל המיטה. ראשו הפרוע מורד ונופל ככדור עופרת על הכר הקשה. עיניו היוקדות ממצמצות בתוך גוש אפל ונורא הממלא את חלל החדר. מתוך האופל שמתחיל להתמזג עם אור חור סתוי הנשקף בעד החלון, מרגישה אני באקדחו הקטן והנוצץ שמלחץ אל רקתו של המוט על המטה.

מאזינה אנכי: "אחת-שתיים - תפיקות של לב מפרכס ודועך - שלשה....

אש גדולה מתפרצת מתוך האקדח ורעם נורא מרעים אחריו. גויה כחושה מפרפרת.. וכולי אש לוהטת...

זעה קרה מכסה את מצחי.

אלמת וקרה נשארתי על מקומי נצבת...

. .

.

לילה באותו היום.

הגן הנשקף בעד לחלוני מלא מפה אל פה באנשים נשים וילדים. התזמורת מנגנת לכבוד א.ש. שנבחרר הבורר ולכבוד המאמור.

בהפסקה יריאות ומחיאות כפים מרעידות את האור השקט המתקר מחומו של היום. א.ה. נושא נאום בערבית ומהלל ומשבח את הממשלה העותומנית ואת עמל היהודים שהפכו לגן עדן את אדמת פ.ת. שהיתה לפני שלשים שנה חרבה ושממה. באותו רגע תוקף את החפץ להכנס אף אני לתוך הגן להתחזק בתוך הקהל החוגג והשמח בכדי להשכיח את הויתי וצערי. בתוך הגן אני מתהלכת אתו הנה והנה מקשיבה ושומעת קטעים של נגוני התזמורת קטעים של שיחות בודדות וקטעים של דפיקות לבי. אי אפשר לי להתמזג בתוך הקהל. אי אפשר לי לשוחח אתם אני לעצמי איזו דבר מיוחד במינו, איזה דבר שאינו אכל שלוא יהיה נכר. איזה דבר שמורגש....

הנני בצל רחוק מכלם, (בכדי שלא ירגישו בי) במקום שהצללים הקפואים מרובים ביותר. וגופו של שלמקה מפרפר ומרכס בין הצללים....

 

 

28 אפריל 1912

ליל זהרורי וחורירי.

קרעים של עננים צחורים וקלים ככנפי אנה לבנה מפליגים מעל לראשי. לבנה ומחינת שחציה פגומה שטה לה בין העננים הלבנים ומכסיפה את מזגרותיהם. משתדלים העננים השובבים להלבין פני הלבנה בכדי לגנותה משתדלים ומצליחים. אך הלבנה הפזיזה והמהירה משתחרת מהרה משוביה ומכסיפה היא את פניהם הם הנה התהלגו והתפלשו השובבים בפאתי השמים. הלבנה עמדה רגע מלכת הצתחקה בצחוק של נצחון הביטה אחורנית ותראה את דרכה שעברה ותבין את דרכה שעליה לעבור, ותמהר להפליג הלאה. נגונים קלים ומבטים רבים מלוים אותה.

קליחי אור וזוהר שופכת היא על כל הרחוב במלא חופנים ומזהירה את עלי הקליפטוס שמצתחקים אף הם. ואני נשענת לעץ עומדת ועונג רך ונעים משתפך ומתפשט בגופי. פתאם מבטים חודרים ולחישות מלאות רעל הגיעו אלי בין בדי העצים ויטרפו ממני את הרוך והנועם.

מדוכאה ומדוכדכה החדרה נכנסתי...

 

 

15 mai 1912

הייתי במשרד של א.פ.

יצא א.ש. וקרא אותי להכנס לתוך החדר של פ. אני נכנסתי יחד את א.מ. לתוך החדר, ישבתי על ספה מרפדה בפלושין והשתקעתי בתוכה.

דברתי: אני רוצה ללמוד. זה חפצי שאיני יכולה למלאותו. הוא מדבר: "למה לך הלמודים. אומלל הוא האיש שלומד. מה חסר לך בכך?". אני באחת: "אמללה אני להשאר כך.." דמעות מתגוללות בעיני. איזה דבר נקרע בלבי. רעד עובר בעצמותי... אני מצטער שאיני יכול לעזור לך, אל תשליכי את עצמך לאוֹגָה". זה מרגיז יותר. הדמעות מתפרצות מקררות את לחיי הבוערות. אני יוצאת מתוך החדר. ושומעת אחר: - אחשוב לטובתך, אל תצטערי".

בתוך גרוני הנחר מתפרצת המלה "תודה" ודמעות נגרות...

 

 

15 מאי

אני תלויה בין שמים וארץ. בין תקוה ויאוש. בין חיים ומות. איני יודעת מה יש עתה, מה יהיה מה יתאוה. מה תהיה הדרך, מה מה תהיה מבואה מה תהיה סופה...

17 מאי

אני ספרתי היום ספורים קטנים לילדי, הראתי לפניהם את התמונות. קריאות של התפעלות חזקה: "אוּ ואוּף נשמעו מכל הצדדים. הקריאות והעיניים המזהירות לבבוּני.

 

 

26 mai

קראתי "בסערות חורף" של קבק.

אני נמצאת במצב נפשי משונה. נרעשת וחולמת הנני.

זו דינה השמחה והעליזה. הרעננה והיפה - אמללה, נשמתה הגונחת נשאת בחשכת ליל החורף בין מחנות של נשמות עורגות, תלושות ותועות שלא הגיעו למטרתם ומיללות הן עתה בחוץ יחד עם הרוח ומבקשות את תקונן. היא שואפת לעבודה לחיים אחרים, לחיים מלאי ענין ולא יכלה להסיגם. נפשה עתה חולמת ועורגת והגעגועים נעשים לצבע היחידי של חיי נשמתה.

מה מרגישה אני אותה!

בסבבתי אני אתו מוצאת ספוק רוחני ונפשי, שואפת הנני לעולמי הרחוקים והנאים. חולמת חלומות בהקיץ, עורגת ומתגעגעת לעולם רזי לסודי.

 

27 מאי. לפני הצהרים.

החום נורא ומתריד. הילדים מתרידים. איני מסוגלה לעשות כלום. ראשי ריק מכל מחשבה ולבי מכל רגש...

אחרי הצהרים.

רחל זה עתה היתה פה. התחלתי להקריא לפניה "בסערות חורף" אך מהרה התעיפנו שתינו - ותלך. נשארתי לבדי בחדר. דממת מות שוררת סביבי. אך התִיק תַק הקל של שעוני המנוח לפני וציוצי צפור העומדת על האכסדרה מפריעים את הדממה העמוקה.

 

28 mai

לילה... אותו ליל כסף של 28 אפריל.

אך שקט ודממה בגן מנגנים ואני על בטח החלון חולמת על עתיד מזהיר חלומות נגררים אחרי חלומות ואני כלי שטה ודואה בים של זוהר וכסף רחב ועמוק.

 

 

1 Aoũt (בבית החדש)

על מטתי הלבנה הנני שוכבת פרקדן. עיני משוטטות הנה והנה. רגע הן מסתכלות בנקודה השחורה והיחידה שתקרה הלבנה והמבהיקה. ורגע עיני נחות על שלחני הקטן העומד בפנה מנגדי. הנה לפני ארוני הקטן העומד על השלחן המכיל בקרבו את כל אוצרי שאספתי מילדותי עד הנה, כל ספרי ומחברותי. הן כל דבר שהגיתי וכתבתי נמצא בו ומה יקר הוא לי... תריסי החלונות הירקרקים מוגפים ורק צלעות החלונות פתוחים. בין סדקי התריסים אור צנוע נכנס בחשאי לתוך חדרי הלבן ומכסיף את שתי הדלתות המצובעות בטעם יפה...

השמחה אני מחדרי זה? כן. הן זה כמה שנים ששאפתי לחדר מיוחד ויפה שאוכל להסתגר בו כאהבת נפשי ואף אחד לא יפריעני. - ולמה זה נפשי כה סוערת מן הזמן שבאנו לגור לביתנו זה, מן הזמן שחדר זה שיך לי?

נשמתי איננה מסתפקת... סערת נפשי מתגברת מדי פעם ופעם, מתגעגעת היא למרחקים סודיים לאופקים רחבים... חשבתי כי בלמודים ארוה את צמאוני הגדול למרחקים בלתי ידועים לי. בלמודים חשבתי לכבות את האש הגדולה היוקדת בקרבי זה שלש שנים. אך להפך כל מה שלומדת הנני יותר וקוראת יותר ספרים הלהבה שבקרבי מתגדלת יות יותר וגעגועי נשמתי מתכבים בכל פעם...

מה לעשות איזה דרך לבחור. לחדֹל או להתחיל את הכל מחדש? אך לא! באיזה אופן יכולה הנני לחשוב ולבטא את המלה "לחדול". הדבר הזה לא יתכן. צריך להתחיל את הכל מחדש. יש בי עתה די מרץ ורצון ללמוד שנים אחדות ולהספיק הרבה מאד. יודעת אנני כי געגועי יתגברו יותר ויותר אם גם אלמד הלאה. השלהבת תגדל ותהיה ללהבה גדולה שאף אחד לא יוכל לכבותה. אך אין דבר. כך צריך להיות. אני אלמד אתגעגע ואערוג.

באיזה אופן ללמוד הלאה. פה במושבה אי אפשר. אין לי בית ספר גבוה נכונה הנני להפרד מחדרי הנחמד, מבית הורי מהמושבה ומבית הספר שביליתי בו עשר שנים ולנסוע לכרך ושמה ללמוד להתגעגע ולסבול. כן, כך צריך לעשות וכן אעשה.

את משרתי בתור מורה בבית הספר אעזוב ואהיה עוד הפעם לתלמידה היושבת על ספסל התלמידים. כן, את שעורי ודברי המורה אקשיב אשנן ואדע ואולי יביאו אל תוך נשמתי ויהיו חלק ממנה ויראו את צמאוני הגדול. את הכל אקבל ממורַי אך את עולמי אני שיצרתי במשך שש-שבע שנים לא אתֹש. עולם מחשבותי, דעותי ומסכנותי שרכשתי לי עד כה לא אעזוב. עולמי זה ישאר אצלי תמיד ובכל פעם ופעם יתעמק יתברר ויתרחב יותר ויותר...

Septembre 27 א' דחמ"ס 1912

ראשי עלי כואב. לחיי בוערות מצחי קודח עיני עכורה מדמעה ולבי עלי דוי. ברכי כושלות וידי רועדות... כל היום לא בא אֹכל לפי ורבו יסורי נפשי...

ממשרתי בבית הספר התפטרתי כי לא רציתי לאבד את זמני לריק. לנסוע מפתח תקוה ולהכנס לבית ספר גבוה וללמוד הרבה הרבה היתה שאיפתי. לסימנר היפואי החלטתי להכנס. הכל הסתדר. אמא לא רוצה. על דעתה היא עומדת: "לא". אבא היה מסכים אלו אמא רצתה. עתה כל דרכי מלאות מכשולים לאין קצה. בבית סוהר שמוני ולצאת אין ביכולתי. איכן הן שאיפותי חלומותי שעורגת הנני זה שש-שבע שנים? איכן הם החיים המענינים מרובי הגונים שקותי לחיות בהגיעי לשנות השמונה עשרה? איכן? גדלתי התפתחתי יפיתי, אך מה יש לנשמתי מכל אלה. נשמתי תובעת ודורשת ממני דברים אחרים, עולמות מענינים וחיים אחרים. ומי יתן לי את אלה? "אם אין אני לי ומי לי" אח! לוּ יכולתי להגשים את הרעיון הנמסר במלים אלה. לו יכולתי אני בעצמי לתת לנשמתי את אותם החיים הרזיים שאליהם ערגה נפשי, את אותו הרום והרוחב שאליו שאפתי, את אותן ההרגשות הנעימות שלבתי להן השתוחחה!

. .

 

 

1 Aout 1913

כמעט עברה עלי שנה וביומני לא כתבתי. למה? מה היתה שנה זו לי? ומה נתתי לה אני?

שנה זו נתנה לה הרבה ידיעות... רצוני בהתחלת השנה היה ללמוד ולמדתי אך לא בסימנר היפואי כי אם בחקלאי הפתח-תקואי. היו ימים שהיתי שבעת רצון מתוך עיפות הגוף והמוח.

ובבואי לעשות לעצמי את חשבון נפשי והעמידי לפני את השאלות: "ברכה האם טוב לך?" "האם זה הוא עולם חייךְ ששאפת אליו?" - זעזועי נפש מרים מרעידים את כל גופי: "לא! לא!" אסור לי לרמות את עצמי ולאמר כן. היו ערבים ועצב נורא היה תוקפני ומטלטלני מחוץ למושבה. והייתי סובבת ועוברת בלי כל מטרה, שדות וכרמים גם יחד ובלבבי יקדה אש נוראה ודמעות חנקו את גרוני. באותה שעה הייתי מתנפלת בחיק הטבע על גבי העשב ובוכה ושופכת את דמעות הנוער הצורבות וקריאה נפשית היתה מתפרצת מעמקי לבתי "אני חפצה".

אף אחד לא הבין את רצוני ולא השתתף בצערי הגדול והכואב. רק הכוכבים הביטו אלי ברחמים ובחמלה רבה. "לא! איני רוצה כי אתם הכוכבים הקרים והאלמים תרחמוני, הלאה! איני רוצה ברגשי החמלה שלכם".

הייתי קמה בעוז, מוחה את דמעותי ושבה עלובה אך בצעדי און הביתה.

 

 

בלילות החורף של שנה זו היה הסופר י.ר. מרציא שעורים ספרותים לקבוצת שומעים ידועה שבה הייתי גם אני. שעוריו התחילו על אודות תקופת מנדלזון ונמשכו עד ימינו אנו. קהל שומעיו הקטן היה מאסף במחלקת-למוד של בית הספר, נדחק בין הספסלים, מחכה לבֹא המרצא באי סבלנות, שמח לבואו ומקשיב לדבריו.

פעמים היה הגשם מרטיב את מעילי השומעים והם היו יושבים בשעת השעור ורועדים מקור. פעמים היה רוח חזק מילל בחוץ דופק על שמשות החלונות מפריע ומנעים... מהמנורה התלויה בספון היה שופע אור וחום וחמימות נעימה היתה ממלאה את לבתי.

כמה נעים היה לי לשמע מפי המרצא את תולדותיו מחשבותיו דעותיו וספריו של סופר חביב ולרשום הכל הכל במחברת שלפני... עתים היה מרים את קולו מתרגש ומדבר בחום לבו ועתים היה מלחש, מספר אגדות ספורים שיחות...

בהגמר השעור היו כלם נחפזים לצאת מתעטפים באדרות וממהרים ללכת הביתה לבל יעצרם הגשם. אני הייתי הולכת לי לאט על צדי מלוים אחדים ובאֹזני מצלצלות דברי המרצא...

 

 

כך עברה שנה בשנותי אלה . . . . . . . . . . .

 

 

2 Aout 1913

לילה.

במטתי אני שוכבת. תריסי החלון ממולי פתוחים לגמרי ותכלת רחבה עם כוכבים שקטים וחולמים מציצים כנגדי. דממה עמוקה ושלטת שוררת בחוץ. לאט לאט האויר התחיל להזדעזע ורוח קלח הסתננה מבעד לחלון ותלטפני. את גופי, העוטף כתנת שנה לבנה. חבקה וגפפה רוח זו בידים כה רכות ועדינות עד שלבי עלה על כל גדודיו מרוב עצמה ורוך. פתאם "הוא" התנשא בחשאי, על כנפי רוחות הליל הקלילות, לתוך חלל החדר. כלו היה עטוף בערפלי תכלת, ורך נשמתו ופניו היו ערטלאים וערומים... ופנים אלה ונשמה זו היו כה יפים ורכים...

בלאט רפרף אנה ואנה, הרים את עיניו הלחות והשופעות, את פניו כסה בכפות ידיו וידובב: "אני נ ו ס ע".

פחד נורא נפל עלי ואתנשא בכוח ואמהר להדליק נר ומבטי המטורף ונעה בכל פינות החדר וחללו לחפשו. והנה אין איש בחדר אך מציאותו הוא לפני רגע היתה עוד מרגשת בו.

הנר דעך ויכבה והאופל הנורא השתרע ויתכנס גם אל תוך נשמתו הפצועה והבוכה חרש...

3 Aout 1913

בערב וכלנו תלמידי ותלמידות החקלאי (14 במספר) התאספנו באולם גדול המקשט בעלים פרחים ומזנון. כלם מחכים. צפיה קפריזית היתה נכרת בפני כלם.

"למה זה אחר לבא?" כל אחד שואל והנה הוא הופיע על מפתן הדלת. נכנס ברעש, צעד פסיעות מהירות לימין ולשמאל אמר את ה"שלום" שלו והרגש תיכף כי הוא בא וישנו בינינו...

הליל עבר באכילה בשירה, במשחקים בבדיחות, בריקודים ובמטים.

זה היה נשף ]רידה לו - למורה שאחרי שנת למוד אחת הוא נוסע לבלי לשוב. כלם שמחו ורקדו רוֹנְדָה קדחתנית ולבבות כלם לחצו לחצו וכשהלב לחץ בחזקה והדמעות התבצרו בגרון התפרץ כל אחד החוצה בכדי שלא ירגישו בו וישפוך את דמעותו רק לעיני הכוכבים... והוא כמה שמח ורקד ועיניו היו רטובות ודומעות כל הלילה. כל אחד רצה לאמור דבר מה אך לא יכול היה. והוא כה רצה לאמור איזה מילים נפשיים ולא יכול אף הוא.. הפה לא אמר כלום אך יותר מזה אמרה הנשמה.

מילים לא נאמרו אך השתיקה דברה בשפתה היא - בשפתה הנצחית. כוכב השחר האיר ואנו כלנו עומדים ברחוב ונפרדים... הלבב תוסס והומה והפה אינו אומר כלום...

1913. 4 Aout

אנחנו כלנו שוב באותו האולם והנה הוא בא. כלנו נרגזים, עיני כלם אדומות והנשמות ערטלאיות בלי כל כסות. והוא כלו רועד אומר: "יש בינינו איזה דבר... אני מצטער על נסיעתי אני עוד אשוב אליכם..."

אני מוסרת לידו גליון נייר שעליו כתובים איזה מילים לבביים ושמות כלנו חתומים עליו, ומסביב פרחים יפים יענדו לו לזר. בידים רועדות הוא לוקח את הגליון ושפתיו דובבו בלחש: "תודה". בלחיצת ידים חמה ולב סולד נפרדנו...

 

4 Aout בערב אֹתו היום.

אני א.ח. סובבות ברחובות מבטינו תועים ומבקשים אותו את צלמו. הוא נגש אלינו לחץ שוב את ידינו ושוב נפרדנו. בשעה מאוחרת בלילה פגשנו בו עוד הפעם וזו היתה הפעם האחרונה. אנחנו לא עמדנו גם הוא לא עמד ורק כל אחד אמר שלום חטופה אך כה חמה ולבית.

על יד החלון עמדתי וחכיתי לו. הייתי בטוחה כי עוד יעבור ברחוב בשובו מהגורן. אך הוא לא עבר ואני חכיתי...

5 Aout..

היום הוא נסע...