- ההספד של מישאל חשין לבנו שניאור שנהרג בתאונת פגע וברח

ההספד שנשא השופט בדימוס, מישאל חשין, בהלווית בנו, שניאור חשין, שנהרג בתאונת פגע וברח .

 

"שניאור, זה לא אמיתי מה שקורה כאן. כאילו. מה שנאמר עכשיו זה כאילו",
"שניאור, שניאור שלי", המשיך ואמר. "העבר עינך סביב סביב, וראה אותם אנשים שנקבצו ובאו לכאן מכל קצווי הארץ, המון אנשים, גברים, נשים, ילדות, ילדים, וכולם באו לכבודך בן יקר ואהוב, לכבודך, רק לכבודך, ורק אתה חסר לנו, אתה חסר לי, מאוד מאוד. ולא אדע מה אעשה להשיבך.

"קברתי את אבא שלי, קברתי את אמא שלי. אמא רותי קברה אף היא את אבא שלה ואת אמא שלה. סברנו כי בבוא יומנו כבדרך הטבע תקבור אתה אותנו, כדרך ילד קובר את אבא שלו ואת אמא שלו. והנה אנו קוברים את הילד שלנו, ילדנו שילדנו וגדלו וכה אהבנו, ואין זה דרך הטבע. לא ולא נתת לנו 42 שנים ועשרה חודשים מתוקים, מזהירים, אוהבים, מאושרים עד בלי די, פתאום קמת והלכך.

"איננו חפצים אלא בכך, אתה היית כרבנו הזקן, מושלם במעלות טובות ודורש מעצמך ומאחרים רק את השלמות, לא כמעט שלמות, רק שלמות".

"קודם שנולדת, ולאחר שנולדת אהובי, החלפנו אמא ואני דברים 'מה שם נקרא לבן הילוד', וביום הברית קראנו שמך 'שניאור אברהם'. שניאור על שם אבא שלי, ואברהם על שם הסבא של רותי, של אמא. אין זה שם מצוחצח ברוח השמות של ימינו אלה, אולם החלטנו בכל כי שמך יהיה שניאור שם מפואר, כשמו של הרבי הזקן מייסד חב"ד.

"כולם קראו לך שניאור, ואני 'שינ-אור'. מדוע? לא אדע. אולי כדי שיהיה ביננו קשר שהוא רק לך ולי רק ביננו ולזר לא יהיה בו חלק ונחלה, אולי. אבל כשמישהו קרא לך שינ-אור, ידעת שזה אני אבא דובר אליך.

"והיית אהובי יחיד ומיוחד, רע ואיש משפחה למופת. האחריות היתה אחת מתכונותיך העיקריות, אחריות במשפחה, האחריות בעבודה, אחריות כלפי הזולת. במילה שלך שניאור היתה מילה.

"היית פילוסוף של החיים. ניתחת כל אירוע, כל שאלה, כל מצב בדקדקנות המתאימה למנתח מוח בכלים אלקטרוניים. לא תמיד הסכמנו ביננו, אך כל שיחה איתך לימדה אותי דבר חדש. מבני למדתי יותר מכולם.

"בחייך הקצרים, אהובי, עשית מה שאדם רגיל לא מספיק לאורך ימים ושנים. זכית בתואר של חצי איש ברזל, ובתואר של איש ברזל ואתה התכוננת לתחרות איש ברזל שאמורה להתקיים בימים הקרובים בווינה. זו היתה רכיבת האופניים האחרונה שלך במסע המקולל של יום שישי בבוקר. יום חמישי, יום לפני אסון, נפגשנו לעשר דקות , ממש באקראי. אפשר ליבי לחש לי ובאתי אליך למשרדי ימבטבע. התנשקנו אב לבן, בן לאב, כהרגלנו. ושוחחנו כדרכנו על מעט התנ"ך, ועוד על עניינים מעניינים דיומא.

"ולמחרת יום שישי אמורה היתה המשפחה להיפגש בערב לקדש על היין בצוותא חדא, לברך על החלות ולסעוד סעודת שבת של משפחה. תחת הסעודה באו אנשים לנחמנו ואנו המשפחה בבכי תמרורים.

"שניאור בן לי, היית יפה כאפולו, ויקינג צעיר, מלא כוח ושופע חיים, היית חכם, חכם אמיתי, היית סלע וחומה בצורה לילדיך, לאשתך, למשפחה.

"לא אמרתי לך זאת בחייך, אף כי ידעתי זאת, אני אומר לך זאת היום, שניאור אהובי, היית גדול מן החיים, אולי מטעם זה לקח אותך אלוהים אליו בחצי ימיך, כי את אשר יאוהב ייקח אלוהים אליו".

"אומרים לי שלא סבלת, כי המוות בא בחטף, הלוואי. כך עלית הסערה השמימה, ואני קורא אחריך, ילד, ילד, בני האהוב אל תלך.

"הוא היה לי צפון ודרום, מזרח ומערב, שבוע עבודה קשה ושבת מנוחה, הוא היה צהריים שלי, חצות ליל שלי, שיחה עימי, שיר שלי, איני רוצה עוד כוכבים, כבו את כולם, כבו את הירח, כבו את השמש, רוקנו את האוקיינוס, כרתו את היערות, שום דבר טוב כבר לא יכול לקרות.

"שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים, אני כל מתגעגע אליך, כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל, לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות, למשש את שערך הארוך, ויקינג אהוב, לחבק אותך חזק חזק, לנשק את עיניך, להניח את ראשך על חזי, להניח את ראשי על חזך ונישב דוממים, דוממים.

"שניאור שלי, מי יתן מותי אני תחתיך, בן, בן, נסה אותי - וידעת, הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות, עוף, גוז, תיעלם, הנה שניאור עומד בדלת, חי מחייך וקורא לי לבוא אליו. שניאור אהובי, אני מחכה לך, אחכה לך כל חיי".